עינת נתן
בסוף מה שחשוב אלה הרגעים שבהם חיבקנו מספיק, אהבנו מספיק. עינת ובתה | צילום: צילום ביתי
לפעמים כשאני חושבת על מותה של אמי, אני מתמלאת בעצבות ובתחושת החמצה. אני מדמיינת אותה מצטערת צער עמוק על כל הדברים שהייתה רוצה לומר לי ולא אמרה, על הרגעים שהיא הייתה רוצה להיות שם בשבילי ולא זכתה, על זה שהיא לא אמרה מספיק כמה היא אוהבת אותי וכמה היא גאה באדם שהפכתי להיות. אני מדמיינת אותה משחזרת סיטואציות יומיומיות ומתחרטת שבחרה לבקר במקום להאיר, מדמיינת אותה מבינה פתאום, שם למעלה, שבסוף מה שחשוב אלה הרגעים שבהם חיבקנו מספיק, אהבנו מספיק, התרגשנו מספיק, אמרנו מילים טובות מספיק.

אני מצדי, מצטערת שכעסתי עליה ועל המחלה שהיא הכניסה לעולמי. מצטערת שלא אמרתי לה איזו אמא נפלאה היא, כמה היא יקרה לי וכמה אני יודעת שהיה לה קשה, קשה מנשוא, לדעת שיש לאהבה בינינו שעון חול אכזרי. כמה מדהים היא התמודדה עם הזמן שאוזל ותמיד הייתה שם, שמחה ואופטימית. מצטערת שלא אמרתי לה איזו אישה מדהימה היא. מצטערת שהתרכזתי בעצמי ולא בה או בנו.

כנראה שהיתמות שלי, מעבר לתחושת החסר או הגעגוע, היא כל מה שלא הספקנו וגם לא נספיק. אז נכון שהחיים תמיד קצרים מדי, אנחנו חיים ומשלימים עם כל הלא מספיקים שלנו, אבל יש כאלה שבשבילם חשוב לעצור רגע ולקחת החלטה; כי המחיר שלהם גבוה מאוד. כי בסופם של החיים הם יישארו אחרינו, נישאים בתוך נפשם של ילדינו, מרכיבים את הדימוי העצמי שלהם. כי עזבו בצד פסיכולוגים, יועצי הורות, רופאים, תרופות, דרכי חינוך, עונשים, פרסים, מאבחנים, שיטות חדשות, מחקרים, אימונים, הישגים ושאר כלים חשובים ויעילים יותר או פחות; בסוף, הדבר הכי חשוב, זה להגיד מספיק מילים טובות.

קשה להגיד מילה טובה כשאין על מה

יצא לכם פעם להגיד לילד שלכם משהו בסגנון כזה: "תמיד אתה מתלונן, היה לך כזה יום כיף וכל מה שאתה בוחר לעשות בסופו זה להתלונן. למה אתה תמיד רואה את החצי הריק של הכוס"? אז יכול להיות שאתם צודקים, אבל מה בדיוק אתם עושים כשאתם אומרים משפט כזה? אתם רואים את החצי הריק של הילד. מראים לו את כל מה שהוא לא. מפגישים אותו עם הביקורת שלכם ומצפים שהוא יפנים את המסרים המילוליים והחינוכיים שלכם, בשעה שאתם מספקים לו מודל הורי זהה לגמרי לדבר שאותו אתם מבקרים.

ציור של ליהי, בת 11

החוזה ביננו לבין הילדים צריך להיות כזה שלא משנה מה קורה או כמה הם מפשלים, אנחנו תמיד נראה את המקום הטוב ואותו נעודד, עליו נשים פנס ונאיר. ובמקומות החורקים, הקשים, דווקא שם לא נייצר יותר מדי עניין. לא כי זה לא מעניין אותנו, אלא כי ברשומון הפנימי של ילדינו מה שצריך להיחרט הוא רעיון וזיכרון כזה: "אצלנו בבית תמיד האמינו בי. גם כשלא הצליח לי הם לא התייאשו, לא נעצו סכינים, תמיד ראו את הטוב, ומהטוב הקטן שראו ועודדו אני יכולתי לראות את הטוב שבי, להבין שיותר משתלם לי להתאמץ לייצר טוב ולקבל בתמורה התרגשות, הערכה והוקרה, מאשר לייצר רע ולקבל עליו.... כלום". כן, שמעתם נכון, כלום.

אם ילד מרגיש משמעותי בבית שלו דווקא כשהוא מסרב לשתף פעולה ("כל בוקר מחדש צריך להתחנן אליך שתתארגן"), דווקא כשהוא לא מכין שיעורים ("יש לך שיעורים? מתי כבר תעשה שיעורים? צריך עזרה בשיעורים?"), דווקא כשהוא לא מתנהג יפה ("תלך לחדר שלך, תבקש סליחה, אבל מכל הלב, בערב נדבר על זה, אתה עוד תיענש"), הוא מסיק בטעות שכזה הוא - לא משתף פעולה, ושככה הוא שייך ומשמעותי במשפחה. ולמה שיפסיק? למה שיוותר על המקום הזה? מה אתם מציעים לו בתמורה? הרי כשהוא כבר נרגע מהתקף הזעם אף אחד לא משבח אותו ואומר לו "אתה ילד שיודע להרגיע את עצמו, מדהים איך שהצלחת להתגבר". אבל בתוך התקף הזעם? או הו כמה התעסקות, כמה תשומת לב, כמה משמעות.

כן, קשה להגיד מילה טובה כשאין לכאורה על מה, אבל אתם יודעים מה? תמיד יש על מה. צריך לחפש את זה ממש טוב, לנשוך לפעמים שפתיים ואפילו להסתכן במבוכה קלה כי אנחנו לא מתורגלים באמירות חיוביות. אבל תדמיינו שזה היום האחרון שלכם, טפו טפו חמסה חמסה, תדמיינו שמה שאתם מכניסים להם לתודעה ילך איתם לכל החיים, ותזכרו שהראייה שלכם אותם והאמונה שלכם בהם - זה מה שיאפשר להם לברוא מציאות חדשה כשקשה. אתם יכולים להעביר להם מסרים חינוכיים ראויים ומדויקים אבל לא דרך ביקורת, לא דרך השפלה, לא דרך האין.

אני יכולה לספר לילדיי מה אני חושבת על אנשים שמוותרים לעצמם או על אנשים שלא יודעים להיות חברים טובים או שמתייחסים בזלזול לסמכות, אבל לעולם לא אכניס אותם למשוואה הזאת. ילדים לומדים נפלא מהמודל שהם רואים, מהשיחות הפילוסופיות, מהוויכוחים שננהל איתם. מביקורת כלפיהם הם רק לומדים לבקר את עצמם. הם רק לומדים כמה הם לא מספיק. ולכן בכל פעם שאתם מבקרים את הילדים שלכם - אתם מחמיצים. אתם מתבלבלים. אתם חושבים שאתם מחנכים אבל אתם לא.

 

ציור של מיקה בת 10

כשהמילים מדויקות אין כזה דבר יותר מדי

המילים הטובות שלכם יחלחלו ויגיעו לשורשים שלהם ככל שהן יהיו מדויקות יותר. זה לא מספיק להגיד "את מהממת" או "חיים שלי", וגם לא "את הכי יפה" או "אתה הכי חכם". זה צריך לפגוש אותם באמת, ברגע קונקרטי, לא בהכרח כשהם במיטבם אבל כשהם ייצרו משהו טוב.

דמייני את אמא שלך לוחשת לך באוזן "אני אוהבת אותך" כשהיא מגיעה לבקר ופוגשת את הנכדים. עכשיו תדמייני אותה צופה בך מתנהלת עם הילדים, מכינה ארוחת ערב, משוחחת איתם, ואז היא לוחשת לך: "את כזאת אימא נפלאה, הסבלנות שלך מדהימה אותי, היכולת שלך להכיל את כל השיגעונות של כולם, להישאר חיובית ולתקתק את העניינים היא פשוט נדירה". דמיין את אבא שלך מגיע לביקור וטופח על השכם בגבריות מקובלת. עכשיו דמיין אותו עוצר לרגע ואומר: "תשמע בן, איזה אבא אתה, כמה נוכח ומשמעותי עבור הילדים, איזה תענוג לראות אותך מקלח אותם. בזמנים שאנחנו היינו הורים החמצתי את זה".

הם לא צריכים להיות "הכי", כי יש מצב שהם יבינו בהמשך הדרך שזה לא ממש נכון, והם גם לא צריכים שמות תואר מפוארים, למרות שזה נעים ומחמם את הלב. המילים המדויקות הן אלה שיגיעו לשורשים ויצמיחו פרחים, יחזקו את הגזע ויאפשרו להם לנכס לעצמם את התכונות הנפלאות שקיימות בהם. ואל תתבלבלו אם הצמח שלכם עדיין לא בשיא תפארתו, אל תתבלבלו אם הוא יבש או עליו נפולים. תזכרו שהמים שלכם יכולים לתת שם חיים והתפקיד שלכם הוא להשקות, באהבה.

ואין יותר מדי, כי כשזה מדויק זה נספג היטב בתוך האדמה שלהם, וכשקשה בחוץ, ותמיד קשה בחוץ, הם יפנו אל האדמה הטובה הזו ויזכרו שהם יודעים להתגבר, למצוא פתרונות, לפתוח דף חדש, לחכות בסבלנות, לא להתייאש, להיות נדיבים, אחראיים ועוד ועוד תכונות שכולן שם. ואיך הם ידעו שהן שם אם אף אחד לא אמר להם, ראה אותן, התרגש מהן? הם ידעו כי אמרתם. רק כי אמרתם.

ציור של רונה ואורי, בנות 8

לא תשמעו אף אדם מבוגר אומר "ההורים שלי? לא שפטו אותי, לא ביקרו אותי, קיבלו אותי בדיוק כמו שאני, אהבו אותי ללא תנאי, עודדו אותי, האמינו בי, תמיד ראו את מה שעובד אצלי - וזה מה שדפק אותי. פשוט הרס לי את החיים".

ההחמצות הגדולות של החיים תמיד יהיו כל הדברים הטובים שלא אמרנו, כל הרגעים שהחמצנו כי היינו עסוקים בעצמנו, במה שלא עובד בהם, בכוונות טובות שנאמרות במילים כואבות. הנכונות והיכולת שלנו להיות במצב שבו נוכל להכיר ולספר לילדנו על כל מה שעובד אצלם, מתחילות מהנכונות שלנו להשלים עם כך שהם אינם מושלמים. בדיוק כמונו.

אז מילים טובות, אנשים טובים, הרבה מילים טובות.

>> לכל הטורים של עינת נתן

>> לעמוד הפייסבוק של עינת נתן