כמה שבועות לפני שימלאו לך 19, אנחנו נגיע לבקו"ם ואתה תעלה על אוטובוס שיקח אותך ללבוש מדים ירוקים. תמיד אהבתי ירוק; ירוק של דשא, של עלים, של הטבע. לך תמיד התאימו צבעים אחרים, אבל הגיעה השעה שבה תצטרך להתאים את עצמך. להמולה, לאנשים זרים, לפקודות, לחיים קצת אחרים.

ואני אבכה. אני תמיד בוכה כשאתה גדל. אני בוכה כי זה עובר לי מהר מדי, כי אני עצובה שנפרדים, כי אני דואגת, כי אני מוצפת מההכרה שאתה כבר לא קטן ושאני כבר לא נמצאת שם תמיד בשבילך. אבל בעיקר אני בוכה כי אני מודה עליך. מודה להוא שם למעלה שידע כמה אני זקוקה לייצר חיים ונתן לי אותך במתנה אחרי שנים של ציפייה. מתנה זמנית למשמרת, מתנה נצחית של משמעות.

בכל פעם שאתה והאחים שלך הולכים, יוצאים מהבית לטיול, לחברים, לבית הספר, לעבודה, אני מודה על המהלך הגאוני של הטבע שבמסגרתו אתם הולכים ממני ואני דואגת לשלומכם.

לך ולכל הילדים שעולים על אוטובוסים לצבא, או סתם הולכים מהבית, אני מאחלת שיהיה קשה בדיוק במידה הנכונה. קשה שישבור את הלב אבל לא יפרק אותו לרסיסים, קשה מהסוג שמלמד משהו, גם אם לא באותו הרגע אלא ימים, חודשים או שנים אחריו. קשה שמפתח חוסן רק מן הידיעה שהתמודדת, קשה שיבהיר שהחיים אכן מורכבים אבל שבדרך פוגשים אנשים נפלאים שהופכים הכל לקצת פחות קשה. קשה מהסוג שעושה לא נוח, לא נעים, אבל שלא משכיח את האפשרות לצחוק, להתגלגל מצחוק בדיוק מזה. כי אין כמו קשה בחיים בשביל לגדול, בשביל להסתגל, בשביל לברך על מה שיש. בשביל פרופורציות. אין כמו קשה כדי ללמוד כמה הלב שלנו רחב, כמה מקום יש לנו לחמלה, כמה נחמה יש בביחד, בלתת לאחרים, וכמה כולנו, כל בני האדם, מחוברים ומתחברים סביב חוויות גדולות מאיתנו, שמעניקות לנו משמעות ומפגישות אותנו עם קושי. קושי נסבל, אבל לא פשוט.

איור של רונה, בת 10 (צילום: צילום ביתי)
איור של רונה, בת 10 | צילום: צילום ביתי

הכל היה קשה, חוץ מלאהוב אותך

הלידה שלך הייתה קשה, קשה מאוד. היית הפוך ואני התעקשתי ללדת בדרך הטבע אז הפכו אותך שם בפנים, זה בטח היה קשה גם לך. אחר כך הגיעו יומיים של צירים ותפילות ובכי של התרגשות, כאב והודיה. מן הקשה הזה בקעת, הנס הכי גדול שלי.

הלילות איתך היו ארוכים, קשים לך וקשים גם לי. ושרדנו. לפעמים כשהיה קשה מדי, הייתי מכריחה את עצמי לשיר לך וזה אפילו היה קשה להיזכר במילים מרוב עייפות ודאגה, בלבול והתשה, אבל הזמזום של המנגינה הספיק בשביל הקשה שלי, ואולי גם בשביל שלך.

כשהלכת לגן היה קשה. קשה לשחרר, קשה כשלא שיחקו אתך. אבל לאסוף אותך בסוף כל יום היה מרפא את כל הקשה. היינו חוזרים באוטו והייתי מושיטה לך את היד ברמזור, תמיד באותו הרמזור, והיית מחזיק לי אותה עד שהרמזור התחלף לירוק. תמיד התפללנו לרמזור אדום ביחד, אני בקול רם ואתה בהקשבה.

בבית הספר היה קשה כשהמורה לא חשבה שהיא תעמוד באתגר של ילד נפלא כמוך בכיתה שלה. היה קשה אחרי כל אבחון, כשידעתי והבנתי כמה קשה לך. היה קשה כשלא יכולת יותר ואמרת את זה, ובעיקר היה קשה להסביר לך שעוד לא נולד הקשה שיעמוד בדרכך ושאין מצב שאנחנו מוותרים.

בתיכון היה קשה כשחברים הבריזו, אבל כשהם כבר באו זה היה נפלא יותר מכל נפלא שחברים רגילים ומובנים מאליו מביאים איתם.

איור של מיקה, בת 12 (צילום: צילום ביתי)
איור של מיקה, בת 12 | צילום: צילום ביתי

בחינות הבגרות היו קשות. הן דרשו מאיתנו וממך לצאת למסע בארץ מתסכלת במיוחד, כזו שמפגישה עם שיעמום, עם כוח רצון, עם דחיית סיפוקים, עם הרבה קשה ומעט נעים. היה לי קשה לראות את הקשה שלך. כן, זה קשה גם כשצועדים ביחד עם מישהו. היה לי קשה כשידעתי שאסור לי לסדר לך את המציאות, למרות שאלוהים יודע כמה רציתי. היה לי קשה לדעת איפה אני נגמרת ואיפה אתה מתחיל, מתי לדחוף ומתי להניח, מתי לרחם ומתי להקשיח.

אבל לאורך כל השנים, היה לי מאוד לא קשה לראות את כל מה שיש בך. לספר לך על התכונות הנפלאות שלך. לחבק אותך פיזית ורוחנית. לאהוב אותך ככה, כמו שאתה, ולהודות עליך ועל הקשה שהבאת אל חיי.
אז שיהיה לך קשה, אהוב שלי. שיהיה לך קשה מספיק כדי להתייאש ואז להיזכר שאתה יכול לקושי הזה. שיהיה לך קשה עם אנשים שתוך כדי הקושי תוכל לברך על קיומם ולדעת כמה קיומך משמעותי עבורם. שיהיה לך קשה שישכיח ממך את המילים אבל לא את המנגינה. ושתמיד תזכור שכשהרמזור מתחלף לאדום היד שלי שם, מחכה לכף היד שלך, כדי להיזכר ביחד שאחרים אולי יכולים להתעצבן מרמזור אדום, אבל אנחנו אנשים שברגעים הקשים בוחרים לתת יד.

>> בפעם הקודמת: מה מותר ומה אסור בבית שלנו?

>> לכל הטורים של עינת נתן