הורים מפחדים היום להיות הורים! הורים מפחדים מהילדים שלהם! אין סמכות הורית! אנחנו מגדלים ילדים מפונקים, מחמיאים להם ללא הפסקה, מגדלים נסיכים ונסיכות ומתפלאים שבגיל 25 הם עדיין גרים אצלנו בבית. הלכנו לאיבוד!!!

אלה הכותרות שמובילות היום את מיטב מומחי ההורות בעולם המערבי, מה שכמובן גורם להורים להרגיש עוד יותר אבודים, ושולח אותם היישר לזרועות "שיטה" שתלמד אותם מחדש איך להיות הורים. "קח לו את המסך מהיד", "תסתכל לו בעיניים ותבהיר מי מחליט פה בבית", הרבה מתכונים להורות טובה, לילדים מצליחים, מאושרים ומנומסים, שנגעלים מפורנו וסמים ואוהבים לשטוף כלים ולשלם מכספם על מחדד ומחשבון כיס.

כשאני רואה הרבה סימני קריאה, אינסטינקטיבית צצים אצלי בראש סימני השאלה. אולי התבלבלנו? אולי אנחנו כל כך שקועים בעצמנו, בעבודה, באובדן הפנטזיה, בלחצים כלכליים, בלנסות להחזיק כל כך הרבה כדורים באוויר, ששכחנו שהורות היא דבר נורא בסיסי?

בגדול, ההורים שלנו עשו זאת לא רע. נכון, המדקדקים יגידו שהם גם לא עשו את זה ממש טוב, אבל אף אחד לא יתווכח שהיה הרבה פחות בלבול בחזית ההורית. בעיקרון הנוסחה שלהם הייתה כזו: החיים קשים, ילדים לא נמצאים בראש סולם העדיפויות, מדי פעם צריך לאפס ילד, ובשאר הזמן זה ממש בסדר שהוא יסתובב בחוץ ואנחנו לא נדע בדיוק מה קורה איתו. כמו כן, לימודים זה חשוב, גם צחצוח שיניים, לא מתווכחים עם מורים ואוכלים כדי להיות שבעים. הנוסחה לא כללה טבעונות, גלוטן, ירקות אורגניים ותפריט מאוזן, וגם עולמו הסובייקטיבי של הילד, רגשותיו, מחשבותיו, לקויות למידה וקשיים בשדה החברתי לא הדירו את שנתם למעט מקרי קיצון. 

עינת נתן
איור: מיקה, בת 11

וגדלנו, איכשהו גדלנו. טעינו, התלכלכנו, נפצענו, פחדנו קצת מההורים, הלכנו לאיבוד ואף אחד לא היה בצד השני של הטלפון. היו לנו חדרים לא מעוצבים עם פוסטרים של מעריב לנוער על הקירות, פילחנו מהמכולת, לא הכנו שיעורים, הלכנו מלא ברגל. היינו ילדים. והקפדנו לצחצח שיניים, להיות שבעים, להקשיב למורים, להיות הרבה בחוץ, ולהיזהר בכל פעם שהם כעסו או איפסו אותנו.

אז נכון, יש פערי דורות ותרבות שפע וטכנולוגיות חדשות ופריחה של יועצים ומאבחנים, וכל זה לצד צורך ולחץ לגדל ילדים יפים, חכמים ומוכשרים - כאלה שאפשר להציג על מדף הניצחונות של חיינו לצד הבית היפה, האוטו המבריק, התואר הנוצץ, הקריירה הנוסקת ואלבומי התמונות מחופשות אקזוטיות שמצטלמות טוב ברשתות החברתיות. ועדיין, נשארו לא מעט עקרונות מפעם שעומדים טוב במבחן הזמן וצריך ללמוד מהם.

ילדים צריכים לטפס על עצים

שנות ילדותי הראשונות עברו עליי בשכונת רוממה בכרמל. בכיתה א' הלכתי ברגל לבית הספר, מרחק חצי שעה הליכה לרגלים קטנות, ובדרך חזרה הביתה היינו מתעכבים בחורש חיפאי בחיפוש אחר נחשים  וטיפוס על עץ אורן נמוך במיוחד, כששרף נדבק לנו לברכיים ולאצבעות. זרקנו אבנים לוואדי, ואז מיהרנו הביתה כי בטיימר הפנימי היה ברור שאימא כבר בחלון מתרגזת על האיחור ועל כתם השרף שלא ירד בכביסה. אבא קרא לי "אומץ" כששיחקנו כדורגל בשבת והכי אהבתי לצאת לטיול הרפתקאות ולגעת בראשנים ששחו במים ירוקים. 

עינת נתן
איור: רונה, בת 9
 

היום מזרן הפעילות מחליף את הרצפה או השטיח, ובגני המשחקים כבר אין חול או צמיגים של מכוניות, ודווקא בגלל זה אנחנו אמורים לזכור שאין כמו שפשוף בברכיים, חור במכנסיים, אפילו כוויה קלה בכפות הרגליים ממדרכה צורבת והכנסת צמח ממש מגעיל אל תוך הפה. כן כן, לפני שאתם מזדעזעים וחוזרים לעטוף את יקיריכם הנמוכים בפצפצים, תזכרו שילדות זה לטפס על עצים, כי הביטחון וניהול הסיכונים שהם יפגשו שם שווה את השריטות; ילדות זה לשרוף עלה יבש עם זכוכית מגדלת בשמש, כי זה מלמד ודורש סבלנות ודיוק; ילדות זה להכין שיקוי כלשהו, שיש מצב שיגלוש או יתפוצץ בשל הרכב כימי משעשע או כושל, תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה. ילדים שלוקחים סיכונים קטנים ומאתגרים טועמים את טעם העצמאות, הביטחון והסקרנות. תהיו שם כשהם מטפסים על עוד ענף של עץ, תביטו בהם מביטים למטה כשהם מצליחים ומרגישים על גג העולם כולה מטר וחצי מעל האדמה. מה שמשתקף מהחיוך שלהם הוא בעיקר הביטחון שנתתם להם כששחררתם, האמונה בעצמם, ההתגברות על הפחד.

אתם לא חייבים לדעת הכל

אף פעם לא סיפרתי לאימא שתפסו אותי בגן משקרת ושהגננת, שהייתה חסרת רחמים והוכיחה אותי מול כל הגן, לעולם תחיה בזיכרוני צרורה בצרור הפחדים הכי נוראיים שאפשר לדמיין. אם הייתי מספרת, אני די בטוחה שמבטה היה מבהיר לי כמה היא שמחה שנתפסתי בשקר, כי "אין מה לעשות, זה המחיר של לשקר". אולי בעצם סיפרתי לה ובדיוק כך היא הגיבה. כשגדלתי היא כבר לא ידעה שמה שאני ואסנת עושות בחדר זה תצוגות אופנה, ולפעמים כשהיינו במצב רוח היתולי היינו עושות תצוגה בעירום. גם לא סיפרתי שהבת של חברים שלהם, שגדולה ממני בשנתיים, לימדה אותי להתנשק צרפתית בזמן שההורים קשקשו בסלון, אכלו דיפ וחשבו שהילדים משחקים יפה בחדר. לא סיפרתי עוד המון דברים, אבל תמיד ידעתי בדיוק מה הם חושבים ואיך הם היו מגיבים אילו ידעו. 

עינת נתן
איור: שירה, בת 4
 

היום מסבירים לנו שאנחנו אמורים לבלוש אחריהם, להציץ להם בטלפונים ולתחקר אותם באופן מקיף כולל שאלות מסיחות על אינפורמציה שכבר יש בידינו רק כדי לבדוק את אמינות העד. כל סיפור שמתחיל ב"הוא לא שיחק איתי בגן היום" נגמר בשיחה בין האימהות, דיווח לגננת והודעה בקבוצת הגן "כדי לבדוק אם יש עוד ילדים שנפגעו". מה שאנחנו חייבים לזכור, קודם כל, זה שהם נמצאים כרגע בתהליך למידה שאנחנו כבר עשינו אותו. הוא הרגע פוגש בפעם הראשונה את הילד שלא רוצה לשחק איתו, והדבר האחרון שהוא זקוק לו זה היסטריה שלנו או פתרון שלנו לבעיה שלו. זה מקטין אותו, זה מחליש אותו וזה מלמד אותו שמה שקרה לו הוא כנראה נוראי רק בגלל התחקיר והתגובה המוגזמת. הוא יפגוש בחייו עוד כמה ילדים שלא ישחקו איתו, ולפעמים הוא יהיה הילד שלא ישחק עם אחרים, והוא זקוק למרחב הפרטי שלו בלי שתפלשו לו. מספיק שתשאלו איך הוא הרגיש, אם הוא יותר כעס או יותר נעלב, אם הוא הרגיש שבא לו לבכות או שבא לו לצעוק על הילד השני שזה ממש לא יפה. תשאירו לו את הביטחון שלאט לאט זה פחות יכאב או שהוא ידע מה הוא עושה. ובעיקר - מי אתם שתדעו מה בדיוק הוא צריך לעשות, אתם לא הוא, והוא הרי כזה ילד חכם ויש לו פתרונות כל כך מצוינים לכל כך הרבה בעיות.  

ומה עם הסכנות ברשת והזאבים שאורבים בקבוצות הוואטסאפ? הדברים האלו בעיקר אמורים לסמן לנו את הצורך החד משמעי לדבר איתם את השיחות הכי פתוחות והכי מעניינות שאפשר לדבר עם ילדים. כן, השיחות המעיקות האלה שאפשר פשוט לחסוך אם יהיה לנו את הקוד של הטלפון ונציץ על כל וואטסאפ שלהם. נסו לדמיין מערכת יחסים זוגית שבה אתם זקוקים לגשת פעם ביום ולהציץ לבן זוגכם בטלפון כדי לראות עם מי הוא מסתמס, מה הוא רואה באינטרנט, איך הוא מתנסח, ותחשבו האם אולי פספסתם משהו בתשתיות. נכון, זאת עבודה קשה להיות ביחסים טובים עם הילדים, לדעת שאתם אמורים לנהל איתם לפעמים שיחות מביכות או לא נעימות, לחשוב איך להתנסח כשאתם מדברים איתם על ריב בוואטסאפ או התנהגות ברשת, להביא דוגמאות משלכם, לעניין אותם, להתווכח, ובעיקר לתת להם כלים להבין את העולם המסובך החדש הזה, ואולי אפילו לקבל מהם טיפ או שניים. זה קשה, אבל זה הרבה יותר חשוב מלחטט אחרי שהם הולכים לישון בתירוץ שאתם רק רוצים לשמור עליהם מסכנה. 

וקחו בחשבון שאם כבר נכנסתם למשחק השוטרים והגנבים, יש מצב שהם רק לומדים להסתיר יותר טוב דברים שאלמלא המשחק, הם היו שמחים לשתף אתכם בהם. רק תחסכו מהם את הביקורת, העונשים וההיסטריה, ותוכיחו להם שאתם ראויים להיות שותפים כשהם נתקעים או מפשלים, שאפשר ללמוד ביחד מכל טעות. תזכרו שחלק מהסיפור של ספרציה (אותה נפרדות שהם אמורים לייצר מבחינה התפתחותית) זה לא לספר לכם כל דבר, להשאיר קצת לעצמם בגיל הרך והרבה יותר בגיל ההתבגרות. אם היחסים יהיו טובים, אתם תזכו להיות הטלפון הראשון שהם יעשו כשהם מסתבכים. וזה יותר חשוב מלדעת עליהם הכל. 

עינת נתן
ילדים צריכים לטפס על עצים. עינת נתן ואחיה רני
 

ילדים לא אמורים להיות מרוצים

שנאתי להצטרף לסידורים שלהם ולחכות באוטו, הרגשתי כמו כרטיס חנייה רק בלי שעת סיום, לא היה מזגן, לא היה שעון, לא היה לזה סוף. שנאתי את זה כי היה שם שעמום שלא הכרתי, בהייה אינסופית בפינת ריפוד פרום של רכב, ציפייה לאימא או לאבא שיחזרו כבר מהמשתלה/מכולת/בנק, וכשהם חזרו אף פעם לא היה בשקיות שלהם משהו משמח עבור ילדים, רק מה שצריך.

_OBJה"פליק" של פעם, שהיה כלי חינוכי בשימוש יומיומי, כבר נכחד לשמחתי. אבל בואו נתעכב רגע על ההורה שהשתמש בכלי המכאיב ולקח בחשבון שהילד שלו לא יהיה מרוצה, אפילו לקח בחשבון כאב והשפלה, והיה לו ברור שהילד צריך ויכול לעמוד בכאב מול דמות משמעותית-סמכותית-מחנכת כדי ללמוד שיעור התנהגותי לחיים בחוץ. היום אנחנו מרחק שנות אור מהתפיסה הזאת; אנחנו רוצים ילדים מאושרים אז אנחנו חושבים שאם נגדל ילד ללא תסכול הוא יהיה מאושר. אנחנו נבהלים כשהם כועסים, אנחנו ממהרים להסיר מכשולים מדרכם, לפתור עבורם בעיות, לקנות, להפיק, לבלות, לפנק - הכל בשם האושר, כשלמעשה אנחנו טועים ובעיקר מטעים. החוזה לפיו "אני אתן לך את כל מה שאתה רוצה ואתה רק תהיה מאושר" הוא חוזה שקרי, שעתיד לייצר אנשים אומללים שבטוחים שתפקיד היקום לתת להם כל מה שהם רוצים. אל תתפלאו אם בגיל 33 הם עדיין לא יבינו איך הם לא מצליחים להתפרנס מלראות יו טיוב ולאכול פיצות, ואיך האושר הולך ומתרחק מהם.

החוזה הנכון הוא: אני אתן לך בדיוק את מה שאתה צריך ואתה תלמד להיות מאושר. הם לא אמורים להסכים עם הגבולות שלנו, הם גם לא אמורים להבין אותם עד הסוף. הם זכאים לשמוע הסבר הגיוני ומכבד לכל החלטה הורית שמתקבלת בסביבתם, ואז הם אמורים לפגוש הורה שמקבל לגמרי את העובדה שהם לא מרוצים, שאפילו מבין כמה זה מכעיס או מתסכל אותם, אבל שזה לא משפיע על היכולת ההורית לאכוף באסרטיביות רגועה - לא בפליק - את העובדה שעכשיו צריך להתקלח/לא לקנות בחנות/לחזור הביתה בזמן/לא לנסוע לאילת עם חבורת חיילים/לנסוע עם קסדה ולא להתקרב לסמים. הם לא אמורים להיות מרוצים, אבל יש להם את כל היכולת להיות מאושרים, והשריר הזה, של להיות מאושר, מתורגל הכי טוב דווקא כשהם צריכים להתמודד עם מציאות בלתי רצויה ופחות כשאנחנו נותנים להם שירותים מיותרים ומופקדים על האושר שלהם כאילו היה שלנו.

ילדים צריכים הורים בבית

אימא, שהייתה יועצת בית ספר, תמיד הייתה בבית כשחזרנו מהלימודים. היא הייתה כל כך בבית עד שהייתה בעיניי הבית עצמו, מובנת מאליו, כמו המטבח והחדרים. היא הייתה שם בשבילנו. לפעמים קצת קינאתי בילדים שחזרו עם מפתח לצווארם לבית ריק, זה היה נראה לי כמו הרפתקה מסעירה להיכנס לבית נטוש. כשאבא היה חוזר בחמש הרגשנו שכבר עברה שנה מהצהריים, ובכל כמה רגעים החל מארבע, רני אחי הקטן היה צועק "אימא, מתי חמש?", והיא תמיד הייתה עונה בדיוק של דקות. _OBJ

אחד המחירים היקרים של הפמיניזם, הקפיטליזם וההצלחה בעידן המודרני, הוא העדר נוכחות הורית. העדר שהות משותפת, זמן ריק, זמן שעמום משפחתי. פעם אימהות החזיקו מקסימום במשרה חלקית, שהייתה ממקמת אותן בצהריים בבית עם ארוחה חמה, שיחה משותפת, הכנת שיעורי בית, רדיו במטבח, עוד מכונת כביסה והרבה הרבה זמן משותף יקר ערך. כשאב המשפחה היה שב בערב מהעבודה ישר אל הארוחה המשפחתית, הוא לא היה נתקע על שיחת ועידה או השלמת מייילים, מקסימום מול החדשות. בין לבין התרחשו להם חיים, דלתות נפתחו ונסגרו, הבתים היו קטנים יותר, חלקנו מקלחת, חדר, צחצוח שיניים עם מישהו, והמשקל המצטבר של השהות המשותפת הנכיח בצורה חד משמעית את חשיבותה של המשפחה.

שלא תבינו אותי לא נכון, זה כמובן נפלא שנשים יכולות לבחור, זה נהדר שאבות מעורבים בחינוך הילדים, וזה מצוין שילדים יכולים לראות מודל שוויוני של הנאה וסיפוק מעבודה. רק אל תתבלבלו: אין תחליף בעולם להורה בבית. אין שום דרך אמיתית לחנך ילדים ולהיות איתם ביחסים טובים ועמוקים כשאנחנו רואים אותם שעתיים ביום, ובין לבין אנחנו עדיין סוגרים קצוות ליום העבודה של מחר. זה נחמד שאנחנו מפצים פעם בשנה עם איזו חופשה משפחתית מפנקת ומספרים לעצמנו שאנחנו עובדים כל כך קשה וזה בדיוק מה שכולם צריכים, אבל אין על הורה נוכח. וכן - זה נכון גם כשהם משחקים בחוץ, גם כשהמתבגרים סגורים בענייניהם בחדר, גם כשאנחנו סתם שם כשהם פותחים את הדלת ונכנסים הביתה. תהיו קצת יותר בבית. 

לכל הטורים של עינת נתן

לעמוד הפייסבוק של עינת נתן