זה רגע נחמד, מרגש. המבטים מצטלבים, מחליפים חיוכים, יש קליק. זו הפעם הראשונה שנפגשים, אבל יש כבר משהו באוויר, זה ברור. אני מת על זה. אח, אין, פשוט אין כמו מפגש אבות אקראי בגן השעשועים.
האחווה פורחת. אנחנו מרגישים מיוחדים. כמו הגבר מהפרסומת של אבקת הכביסה אריאל, שמדבר אלינו, חבריו האבות, ואומר "לפעמים אני נשאר בבית עם הילדים". כי ככה אנחנו הגברים, לפעמים עם הילדים. וכשהוא עושה כביסה הוא "יוצא גיבור", כי כביסה היום היא מה שפעם היה ההסתננות של סיירת מטכ"ל מעבר לקווי האויב.
בקיצור, בגלל סטריאוטיפים כאלה, כששני אבות נפגשים בגן השעשועים, אנחנו מרגישים מיוחדים. עצם המפגש בינינו מאשש לנו שאנחנו אבות שבעניין, יחידי סגולה. מעט מילים עוברות מצד לצד בחלק גדול מהמקרים, אולי מקסימום מחליפים דאחקות על חשבון עצמנו או הילדים שלנו, אבל, נרצה או לא, כמו שני אנשים שנפגשים באי בודד, זו אחווה ממבט ראשון.
וכדי לוודא שאנחנו לא שוברים את התדמית החדשה הזו שנוצרה, של "אבא גיבור", אז כל עוד שנינו בגן השעשועים, הטלפון הנייד מאופסן עמוק בכיס. כי אנחנו לא מהאבות האלה שרק מעבירים את הזמן עם הילדים שלהם. לא ולא, אנחנו מיוחדים. אנחנו מרוכזים בילדים כשאנחנו איתם, מעריכים את הזמן היקר הזה ומוקירים אותו. העבודה תחכה ופייסבוק זה סתם בזבוז זמן גם ככה. אנחנו לא נהרוס את זמן האיכות שלנו עם סמסים. לא שאי אפשר להגניב מבט כשהוא לא מסתכל, בכל זאת, אנחנו רוצים קצת לנוח וזה מרגיע אותנו.
צ'ילבה חדשה בגינה
בשבוע שעבר פגשתי אבא כזה בגן השעשועים בפלורנטין. הבת שלו הייתה בת שנה בקושי והבת שלי, בת השלוש פלוס, ניסתה למשוך את תשומת לבה בכל מיני דרכים חמודות. האבא ואני היינו מבסוטים מעצמנו ומהילדים המתוקים שלנו. גן עדן.
שוב חייכנו זה לזה במגלשה, בנדנדות, בקולר. בשלב מסוים הקטנטנה שלו קמה לרגע מהנדנדה שלה, ואריאל שלי ניצלה את ההזדמנות, ירדה משלה ואצה רצה לה לתפוס את המקום ולתקוע דגל. אבל הסתבר שאותה קטנטנה רק הלכה לרגע ומיד חזרה, וגילתה שהנדנדה שלה תפוסה.
התכופפתי לאריאל והסברתי לה שזו הייתה הנדנדה של הילדה ושהיא יכולה לחזור לנדנדה שלה ולהתנדנד שם. היא הביטה בי מאוכזבת, וראיתי בעיניים שלי שהיא תרה אחר הסברים משכנעים.
"היא לא תפסה לה את המקום, הבת שלי קמה", אמר לי לפתע האבא.
"את מבינה, מתוקה?", אמרתי לילדה.
"הבת שלי קמה, אז זה בסדר", חייך.
"אז תחזרי לנדנדה שלך, בסדר?".
"הילדה שלי לא בגיל שזה מפריע לה, אז זה לא משנה", חייך, חיוך שעד לפני רגע היה כריזמטי וכרגע נראה מרושע ונבזי.
"אני רוצה להסביר את הנקודה הזו לא בשביל הילדה שלך, זה עניין חינוכי".
"עזוב, עזוב, זה לא משנה", נפנף בידו בביטול.
הייתי כל כך המום שההלם שלי חטף שוק. "סליחה?", הייתה המילה המתאימה ביותר שיכולתי להוציא מהפה. התעשתתי והוספתי באדיבות נחרצת, "אם אתה מרשה לי אז אני יכול בכל זאת להסביר את זה לבת שלי?".
"אה, בטח".
"תודה", חתמתי.
הוא הסתובב לילדה שלו ואני הישרתי מבט לעיניה של אריאל. אבל כבר לא היה לי מה להגיד מלבד, "לא משנה כבר".
זה רגע מיוחד. המבטים מצטלבים, מחליפים חיוכים, יש משהו באוויר. והמשהו הזה הוא צ'ילבה חדשה בגן השעשועים.
גיל קדרון הוא מחבר הספר "זרע הפורענות". הפוסט המקורי עלה בבלוג של גיל, "תשאלי את אבא"