>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
"לא!", עניתי מבלי לאפשר לה בכלל לסיים את המשפט. "אני לא מתכוון לתת לרופאים כאן לסמם אותי ולטשטש את האישיות שלי כדי לדחוף לי אוכל! אני לא מסכים שישלטו בגופי ולא שיכלאו אותי! נולדתי כדי להיות אדם חופשי. רק התחלתי את החיים ואת רוצה שכבר אגמור אותם ואצא מדעתי רק כדי שתוכלי לנשום לרווחה שהבן שלך מטופל ולא נמצא תחת אחריותך. החובה שלך כאמא זה לאהוב ולהעניק חום, ולא לכלוא אותי, לא כאן, לא בפנימיות ולא בישיבות!".
המדריכות הגיעו להיפרד ממני, אבל לא חפצתי בטקס הזה. "פיטר פן לא נפרד, הוא פשוט נעלם", זרקתי לעברן את היציאה הכי הגיונית שעלתה בראשי באותו רגע והלכתי משם. האמבולנס חיכה לי מחוץ למחלקה. אמא התנצלה בפני פרופ' שטיין בפעם האלף. הוא הביט בי ואמר: "אם תתחרט בימים הקרובים, אשמח לעזור לך להציל את חייך...".
הנהנתי בראשי, "שלום ולא להתראות" חשבתי.
להתמודד? עדיף לברוח
האמבולנס הגיע לחדר המיון בבית החולים ברזילי, שם סיפרתי לרופאים, תוך כדי שאני מנשנש במבה, שאני כבר לא זקוק להשגחה רפואית. הם שיחררו אותי הביתה. אמא כעסה ולא תקשרה איתי בכל סוף השבוע.
לכמה שעות הרגשתי שחזרתי לחיים. המשקל הקטן שמתחת למיטה קרץ לי לנסות לעלות עליו, ובמוצאי שבת נכנעתי לו. המספרים גילו עלייה של חמישה ק"ג. הזעם החל לבעבע בתוכי, זיעה קרה שטפה את פניי, קימצתי אגרופים. ספרתי עד עשר ולא הצלחתי להירגע. שמנתי. פאקינג שמנתי שוב, לעזאזל! איך עוללתי את זה לעצמי?
בזמן שהייתי באשפוז אבא חיטט לי בחפצים וזרק את כל חומרי ההרזיה והכדורים המשלשלים. מיד באותו ערב יצאתי לעשות קצת 'שופינג' בבית מרקחת. קניתי מלאי חדש של חומרים, שבדיעבד, היתרון היחיד שלהם היה: הפחתת רגשות האשמה. מלבד זה הם די הרסו אותי.
"חזרת לבלגן שלך אני רואה, מה קנית?", שאלה אותי אמא כשחזרתי.
"החלטת לשבור את השתיקה? יותר טוב לי שאנחנו לא מדברים, ככה את לא מפריעה לי". אמא שתקה.
"כל מה שאני צריך זה שתהיי איתי כשאני חלש, ומבחינתי לאכול זו חולשה. את תמיד נעלמת כשאני צריך אותך וזו הדרך שלי להתמודד עם הפחד", הפצרתי בה.
מהר מאוד, כמו בסרט שחוזר על עצמו, מצאתי את עצמי שוב בגיהינום של צומות ומאבקים. מאוכזב מעצמי על כך שלא נשארתי במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, שלא היה לי את האומץ להתמודד עם החיים.
הייתי ילד וכל התהליך לימד אותי שלא כדאי לצאת ולהתמודד עם העולם, כי החיים הם קשים וגם ככה אפסיד. באותה תקופה הייתי בטוח שאין לי כל כך מה להציע. בחרתי לברוח לעולם הפנטזיה שבראתי לי. המבוגרים סביבי היו דמויות שברוב הפעמים פגעו בי ולימדו אותי שלא מומלץ לסמוך עליהם. ואני, בודד במערכה, אבל שולט במערכה שנקראת המשקל שלי, ויכול להיות ממש קוסם בה.
אז, עדיין לא ידעתי שהמחיר שעוד אשלם יהיה גבוה, עד כדי כך שהוא יעלה לי בחיי. את החמישה ק"ג העלובים שעליתי הורדתי בקלות יחסית, ולא רק אותם. כל עולמי חג סביב ההתדרדרות הקטלנית והירידה במשקל.
התחלתי להבין - אני כלוא במבוך הזה ואין דרך יציאה. פתאום האנורקסיה הייתה בעצם אני בעצמי. כמו לטוס עם טייס אוטומטי שלא שואל אותך אם ומתי לעצור. ואתה יודע שסופך הוא להתרסק איתו יחד, כמעט בלי סיכוי להינצל. סבלתי מכאבי גוף וגם נפש, מערכות השמיעה והראייה שלי נחלשו והקליטה הקוגניטיבית החלה מתרחקת ממני.
בלילות ישבתי לבדי בחדר, מחכה לאור ראשון של בוקר, וביום מחכה שהלילה יבוא. כוס דיאט קולה, סוכריה על מקל וכוס דיאט פטל. זה היה התפריט היומי שלי. ככה עברה שנה ועוד שנה. ואני כבר אנורקטי ותיק, כמעט ולא יוצא מהחדר. גוון עורי הפך חיוור, חייתי כמו מת מהלך.
החברים הכי טובים עזבו את חיי בזמן הזה. ניסיתי ליצור שוב קשר ותמיד ידעתי שיש לי מה להציע מבחינה חברתית, אבל למדתי בדרך הקשה שבני אדם מעדיפים להיות בחברת אנשים מצחיקים וכיפיים. מה שנשאר לי זה ההורים, האחים, הבית. עד שהגיע השלב שגם להם זה התחיל להימאס.