נילי שלי, פיה אהובה
אולי זה יישמע לך מוזר, אבל אני מבקש להתנצל על שקלקלתי לנו את הנסיעה הרומנטית לפריז.
זו כמובן לא הייתה אשמתי - הרי לא תכננתי להרגיש רע כבר במטוס ולשכב שלושה ימים עם חום, עד ליום חזרתנו לארץ.
ובכל זאת אני מתנצל, כי אני יודע כמה היינו צריכים את הנסיעה הזו, בטח אחרי השנה האחרונה שעברנו.
את ואני יודעים כמה חיכיתי לנסיעה הזו; כמה התרגשתי לקראתה.
אחרי כל כך הרבה פעמים, פריז הפכה להיות העיר שלנו, ומה יותר טוב מלחזור אליה לעוד נסיעה רומנטית אחת?
תכננתי בקפידה את הימים שלנו שם, ומאחר שאנחנו מכירים את העיר טוב כל כך, החלטתי, ובתחושה שלי גם את שמחת, שאת הפעם הזו נקדיש למקומות שכבר היינו בהם: מארה, סנט ג׳רמיין, גני לוקסמבורג. רחובות קטנים, שדרות גדולות. וכן, גם רו סנט אונורה, רחוב הקניות האהוב שלנו.
את, אני ואייפון מלא בשירים שאנחנו אוהבים. הכל היה מוכן ורק הווירוס הזה קלקל לנו. במקום להסתובב בחוץ שכבתי במיטה שלושה ימים, קודח מחום, רואה את גגותיה של פריז מהחלון.
הבנתי שאנחנו חייבים להספיק משהו
כל כך הצטערתי שהרסתי לנו את הביחד המיוחל אבל בהמשך, ודווקא במיטה, הרגשתי הכי קרוב אלייך. אולי כי כאלה הם גברים - רק מרגישים לא טוב ומיד שוקעים ברחמים עצמיים. ואולי כי ככה, מתוך תחושת ההזדהות שאפפה אותי, באמת יכולתי לאפשר לך להתקרב אליי, לגעת בי כמו שמזמן לא נגעת, להרגיש איך את שוטפת אותי במלוא אהבתך ולהרוויח את הרגע הקטן הזה של שנינו ביחד.
ביום האחרון לנסיעה, כמה שעות לפני הטיסה, הבנתי שאנחנו חייבים לצאת החוצה להספיק משהו, כי מי יודע מתי נוכל לטוס שוב ביחד, רק את ואני.
שלושה ימים של תכניות הצטמצמו לכמה שעות: גני הטוולרי, פלאה רויאל, והפרמידה של הלובר התנקזו לתמונה משותפת בדיוק באותה הנקודה שבה הצטלמנו את, אני ודנדן שלנו שנה קודם. וכן, גם רו סנט אונורה.
בלילה חזרנו לארץ. מהחלון של המטוס נצנצו כוכבים. כל כך קרוב לאלוהים, אמרתי לעצמי.
אולי סוף סוף הוא יענה ויסביר למה מתת מסרטן לפני ארבעה חודשים, בגיל 35.
חיבקתי חזק-חזק את התמונה שלך, ובכיתי.
תמיד אוהב,
גיא שלך