בעוד רוב ההורים מרגישים מדי יום שהם מנהלים מירוץ נגד השעון, מגיעים בני הזוג בן ושלבי אופרינק ממישיגן ומציעים מידה הגונה של פרספקטיבה שוברת לב. בני הזוג נמצאים בעיצומו של מירוץ אמיתי נגד שיניו המאכלות של הזמן ושל מחלת הסרטן הקטלנית. לזוג שתי בנות קטנות (מייב, 4, והייזל, בת שנה וחצי), והם מנהלים קרב איתנים נגד שני סוגי סרטן אלימים, יד ביד.
״לוותר זו פשוט לא אופציה״, מבהיר בן, 35, אבא במשרה מלאה שנאבק בלימפומה מילדות, וזו הפעם השלישית בה המחלה מופיעה ומאיימת לגבות את חייו. לפני חצי שנה גילתה אשתו האהובה שלבי שכאב הגב שמציק שתקף אותה הוא למעשה סוג אלים ביותר של סרטן, גליובלסטומה, שהתיישב בעמוד השדרה שלה והשתפשט למוחה. ״אנחנו עושים הכל ונלחמים כל יום כדי לוודא שהבנות שלנו בריאות ומאושרת, ומקבלות את הכי טוב שאפשר מהחיים״.
החברים ובני המשפחה של בני הזוג לא הצליחו להישאר אדישים לנוכח הטרגדיה ולצדה האופטימיות של בני הזוג, ואירגנו את כל הקהילה של העיר קלדוניה בה הם גרים על מנת לייצר תמיכה. ״לא משנה כמה נורא המצב שלהם, הם ממשיכים להלחם בגבורה, עם חיוך על הפנים. הם השראה גדולה עבור כל מי שפוגש בהם״, אומרת אליזבת מלרצ׳יק, חברה של המשפחה שהקימה את אתר התרומות המיוחד בו ניתן לתרום לשניים כספים שמיועדים לחשבונות הרפואיים התופחים שלהם. עד כה גייסה מלרצ׳יק 176 אלף דולר דרך האתר. ״שלבי ובן תמיד הצטיינו בכל דבר שבחרו לעשות״, היא אומרת. ״והמלחמה שלהם בסרטן היא עוד דוגמה לכך״.
שלבי אינה יכולה לדבר עוד בעקבות השפעת הסרטן על מוחה, ולאחרונה החלה לרשום את מחשבותיה ביומן. ״אנשים מגיעים על מנת לעזור לנו מכל מקום״, כתבה לפני חודשיים. ״אין לי מילים לתאר את זה, ומי שמכיר אותי יודע שזה מצב נדיר יותר מהגידול המטופש הזה״. בן, שמטפל באשתו יחד עם אמא שלה, ובמקביל עובר טיפולים כימותרפיים, שמח על כך ששלבי כותבת את מחשבותיה. ״אפילו שהיא כבר בקושי יכולה לדבר, העיניים שלה בורקות מהתרגשות. היא עדיין האדם הכי קליל ושמח שאני מכיר״.
בני הזוג נפגשו לפני עשור באוניברסיטת מישיגן, שם למדו שניהם בקורס משותף לפיזיקה. ״הצעתי לה להצטרף לקבוצת למידה ואז אמרתי לכל שאר החבר׳ה בקבוצה לא לבוא״, הוא נזכר. ״רציתי שתהיה רק שלי ובמקום ללמוד דיברנו עד הבוקר.״ בשנת 2007 השניים נישאו ומיד הבינו שהם רוצים ילדים. ״הבנות שלנו הן כל עולמנו״, הוא מבהיר. ״גם כשאנחנו מרגישים לא טוב אנחנו מנסים לצאת איתן ולשחק. אנחנו משתדלים לשכוח את הצרות כי אנו לא מעוניינים שהן ישלטו בחיינו. אנחנו יותר מהסרטן. יש גם כאב וצער, כמובן, אבל אנחנו לא שוכחים כמה שאנו ברי מזל שיש לנו אחת את השני. כך אנו שורדים את זה".