שלוש לפנות בוקר. נתניה. הנייד מצלצל בדירה המשותפת שלנו, שם אני מחכה ליואב שישתחרר מהצבא. עוד כמה ימים והוא כבר בבית. אני מתעוררת, חיילת צעירה על הקו ואני מתעצבנת רק מלשמוע את קולה. "היי, זאת ענת? יואב רוצה לדבר אתך", היא מצחקקת, או ככה לפחות זה היה נשמע לי. הקרבה ביניהם בשעת לילה מאוחרת מנגנת לי על העצבים. אבל לפני שאני מספיקה לומר משהו הוא כבר נאנח על הקו, "מותק, נפצעתי, אני בסדר, אני בדרך לבית החולים".
עבר כמעט עשור מאז. אני לא ממש זוכרת הכל, יכול להיות שהוא אמר גם "אכלתי אותה". אני זוכרת במעורפל שהיה ניסיון להבין אם הוא באמת בסדר, ותיאום אם אני אתקשר לעדכן את אמא שלו או שהוא. מדהים שהדבר היחיד שזכור לי היטב זה שקינאתי בחיילת צעירה שמתקשרת אליי באמצע הלילה. היא עם יואב ואני לא.
התארגנו מהר ונסענו. אני, שושנה אמו, ואחיו הגדול עופר. אני נהגתי, כי עופר סיים לעבוד רק שעה קודם או כי הוא היה נרגש מדי לנהוג. נסענו באותו מסלול שהמשפחה הכירה היטב; פחות משנה קודם, דוד, אבי המשפחה, איש צבא בדימוס, נפטר לאחר שטופל במחלקה האונקולוגית באותו בית חולים. נסענו ברוגע דרוך בכביש החשוך. רצינו שהנסיעה תגמר, שפירורי המידע שהיו בידינו יתבהרו. היה לי חשוב לראות אותו אבל גם כעסתי, ניהלתי איתו שיחה בראשי: "הפציעה הזו מיותרת, וממילא כבר החלטתי שנתחתן, אז לא צריך עכשיו את הדרמה הזו כדי לשכנע אותי או אותך. למה אתה משבש את התוכניות?".
הוא הגיע כמה רגעים לפנינו, שכוב על אלונקה בבגדיו המלוכלים, פניו עדיין צבועות בצבעי ההסוואה עם אותו הריח המוכר של צבא, גריז וגבריות שעטף אותי כשהיה מחבק אותי. הוא היה בהכרה, מלמל קצת על חומרת הפציעה, מעורפל מהמורפיום שהספיקו להזריק לו בנסיעה מבלטה לפתח תקווה. הרגליים, חבולות ופצועות, היו מכוסות.
בזמן שהוא מובהל לחדר הניתוח, אני מעבירה את הזמן בעדכונים. מעירה את דודתי, שרת הבריאות המשפחתית, אחר-כך תופסת את הוריי באמריקה. חברה מתקשרת, שמעה במבזק של שבע בבוקר שנפצע קצין צנחנים ומיד הרגישה שזה יואב. את כולם אני מרגיעה: "אני בסדר, נדמה לי שיואב יהיה בסדר, אל תדאגו".
"מי שלא משפחה לא מורשה להיכנס, ואת לא משפחה, מתוקה"
כבר שעת בוקר מאוחרת. אחות יוצאת מחדר ניתוח, עניינית וזריזה: "מי פה המשפחה? אתם יכולים להיכנס לראות אותו בחדר ההתאוששות". שושנה ניגשת בזריזות האופיינית לה ואני אחריה, אך האחות עוצרת אותי. אני מסבירה שאני החברה שלו. "רק האמא נכנסת. מי שלא משפחה לא מורשה, ואת לא משפחה, מתוקה", היא פוסקת ונעלמת.
המומה, אני צועדת כמה צעדים ומוצאת את עצמי על רצפת הלינוליאום הירוקה והמלוכלכת שעונה על הקיר, בוכה. בוכה ובוכה. בכי בלתי נשלט, בטח גם רועש, בכי שלא נגמר. בוכה כי יואב נפצע, כי אני מפחדת, כי אזלו הכוחות מהתמודדויות הלילה. אליי הוא התקשר כשהוא נפצע, אז מי את, אחות-לא-רחמנייה, שתאמרי לי לא להיכנס לראות אותו אחרי שעות כל כך ארוכות של מתח? מי את שתמנעי ממני ללטף את לחיו, לרכון אליו לנשיקה עדינה?
קצינת נפגעים שהופיעה פתאום, בוודאי עמדה שם בצד כל העת, חיבקה והרימה, הרגיעה ושוב חיבקה. אולי דיברה עם איזה בעל תפקיד. חלפו עשר דקות ואני כבר בפנים, בדיוק בזמן לתחילת ההתעוררות שלו מחומרי ההרדמה. אני מלטפת את לחיו, מחייכת אליו רגע לפני שהוא נרדם שוב, גופו הלום ועייף מהטראומה והניתוח.
כל זה קרה ב-8/11/2005– תאריך השחרור המקורי של יואב, שנדחה מסיבות ביורוקרטיות. הרבה זמן חשבתי איזה מזל רע צריך על מנת להיפצע ביום השחרור. היום אני חושבת שזה היה בעיקר מזל טוב שהוא לא מת, לא באותו לילה ולא בלילות הרבים שקדמו לו ובהם בוודאי היה נתון בסכנה. מזל גדול עוד יותר שרק הוא נפגע בג'יפ ושלא נהרג לו שם חייל.
היום, עשור אחרי הפציעה, אני מבינה שחיינו המשותפים כזוג התחילו, התחילו באמת, בפיצוץ ההוא. הפציעה ותהליך ההחלמה האיצו את קצב הזוגיות: אני למדתי להסתדר עם החמות עוד לפני שהתחתנו, יואב גילה שאני יודעת לדחוף כיסא גלגלים לא רע הרבה לפני שהזדקנו. הפיצוץ והפציעה הכניסו אותנו למערבולת של התמודדות מאתגרת, אבל כשהשתחררנו מאחיזתה מצאנו את עצמנו עם ארבעה ילדים נפלאים ויואב עם קריירה חדשה. חיים מבולגנים ונהדרים. התמודדנו עם זה.
בשבוע הבא: מי רב על מיונז עם פצוע קשה??