ערן ותמר הם בני אותו גיל - 29. הם כבר שנתיים ביחד. שניהם ישבו מולי ונתנו מחמאות אחד לשניה, סיפרו שהזוגיות בניהם טובה. הם אוהבים, מעריכים ומכילים אחד את השניה. רק תקלה קטנה מתסכלת אותם ופוגעת בהרמוניה: תמר רוצה להתקדם בקשר וערן לא זז.
"אנחנו רבים רק על הנושא הזה. אני מתוסכלת", אומרת תמר. "אני כבר רוצה לראות אקט של רצינות לעתיד משותף. אני כבר חצי שנה חופרת לו. גם המשפחה שלי מרימים גבה. מה קורה אצלכם? זו שאלה שעולה כל יום בערך. זה גיל לחתונה. חבל לי על הזמן. אני אוהבת אותו ומוכנה לחיות איתו אבל לא לעולם אשאר כאן ואחכה. זה מכעיס אותי שהוא לא רוצה".
ומה אומר ערן? "אני צריך קצת זמן. אני רוצה להיות בטוח שזה לנצח. שאני לא עושה פה טעות. זה מחוייבות לכל החיים", הוא אומר לי ופרצופו מבועת. "אני לא ממש יודע למה לא. אבל אני מקבל רגליים קרות שהנושא עולה.אני לא שולט בזה. אני מפחד מהתחייבויות ולא רק זוגיות".
תמר לעומתו מאד רוצה. היא רוצה כבר להיות במעמד הזה. היא בשלה למשפחה וילדים ומפחדת לבזבז זמן יקר ולמצוא את עצמה מחכה לו ומחכה. "והופ פתאום אני כבר בת 35. אני רוצה להתחיל לזוז עם זה. גם לי יש חששות ופחדים אבל אני מתגברת כי להיתחתן זה חשוב לי ובעיקר להיות אמא. אני צוברת כעס ומירמור וזה מקלקל את הקשר ביננו.
"אנחנו בדילמה. איך ממשיכים?".
רק לא לעשות טעות
דילמת רבים אינה מנחמת אבל מקלה במקצת. רוב המקרים הם אישה שרוצה וגבר שמהסס. נשים מגיל שלוש מתחפשות לכלה לא ראיתי הרבה בנים שמחופשים לחתן. אישה רוצה ללדת. היא מוגבלת בזמן פוריות ולכן נקבות לחוצות יותר מזכרים שתקופת הפוריות שלהם זה בערך כל עוד הם חיים.
הדבר הכי חשוב זה פתיחות מלאה אחד עם השניה. זה תמיד טוב. ואם זה לא הולך לבד זה יהיה עם איש מקצוע. זה אומר להבין את פנים הנפש. למצוא את התרגום למעשים, ההבנה ממזערת כעסים. ערן מבין את תמר ואפילו מקנא בה שהיא כל כך החלטית. היא לוקחת את הצ'אנס. אף אחד לא מבטיח לנו הצלחה אבל בחיים חייבים לנסות. להעיז, לחוות. אלה שהצליחו בחיים הם אלה שהעיזו, גם נכשלו בדרך אך למדו וקמו.
ערן לא החלטי בשום צעד. תמיד מפחד מטעויות ונפילות. החיים שלו לא קלים. הוא גדל בבית שאסור לטעות ולשגות. שגית? טעית? תיזהר, כי תקבל ביקורת קשה וזועפת. לפי החוקים שהוא אימץ אסור להמר, אסור לקחת צ'אנס כי זה יכול להיגמר בהפסד.
ואני אומרת: מי שלא מעיז, לא באמת חי. כל החיים יש סיטואציות שמצריכות החלטה , לערן זה בא קשה. אם זה חתימה על חוזה לדירה או מעבר לעבודה חדשה או בחירת בת זוג ועוד. מכניסה אותו לסטרס והוא רואה רק את תרחיש האימה. שלא נדבר על אבהות שזה באמת מחוייבות בלתי הפיכה.
ערן הוא לא מקרה אבוד. הוא לא מעריך את עצמו מספיק ולא סומך על שיקול דעתו והאינטואיציות שלו. והכל זה "ירושה" מבית ההורים. הם אלה שגיבשו את דעתו והוא עדיין מתהל לפיהם. הוא לא יודע להבדיל בין מה שנכון ומה לא. ככה הוא גדל והא עדיין תחת השפעת ההורים. גם זה שלב בהתבגרות שערן צריך לטפס. טיפול פרטני יכול "לפתוח לו את הסתימה". הוא לא לגמרי מבין את עצמו ומאיפה זה בא לו. בטיפול בשיחות הוא ילמד להכיר את עצמו טוב יותר ויגיע לעומקים שלא העז להציץ בהם. ושם נמצאת התשובה לתקיעות שלו. מציאת ההקשר בין העבר להווה פותרת את "העצירות" או לפחות מאירה את החושך..
הדבר האחרון שערן צריך על מנת להחליט זה לחץ. לחץ מרחיק אותו יותר ויותר. לחץ לא מביא איתו את הטוב אלא ההיפך. אהבה אי אפשר לבקש, כמו גם נישואין. זה צריך לבוא ממנו. תמר, במקום ללחוץ תפתחי שיחה. בלי האשמות ובלי טענות. קחי אחריות ותחליטי כמה זמן את מוכנה להמתין. חייך בידייך ואין לך באמת את מי להאשים. ערן יעשה את הצעד רק כאשר הוא יהיה שלם איתו ומוכן לקראתו, אי אפשר להאיץ בעניין כזה. וגם את לא היית רוצה חתן בכוח ובאילוץ אלא מתוך שלמות ורצון מלא.
בסיפור הזה אין אשמים. כל אחד אחראי לחייו. יכולים להיות מגוון תרחישים. אבל שימו לב: לפעמים התמהמהות יתר והופ ה"רכבת יוצאת מהתחנה". אם לא יקרה דבר בזמן שתמר הקציבה לעצמה היא תלך לחפש אהבה חדשה, הו אז יקום לו האריה ממרבצו ויבוא עם טבעת נוצצת וכולו מאוהב. אבל אולי תמר כבר לא תהיה שם.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaely_b4@walla.com
הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת