"בדיוק כשחליתי, היא החליטה לעזוב אותי"

אנחנו בני האדם לא תמיד רואים את דבשתנו, ואנחנו הכי חזקים בשיפוט האחר. כולנו צדיקים גמורים. חסידי אומות העולם. התנהגויות של אחרים אנחנו רואים ויש לנו משהו שלילי להגיד. לא עוצרים לרגע ומנסים להיכנס לנעלי האחר. הכי קל לקטול.

כל אחד פועל מהמקום שלו וממניעים שונים. כולנו דומים אך גם שונים מאוד. מסתבר שאף אחד לא מושלם.

אדם יהיה לעצמו ראשון והכול סובב סביב אינטרסים. אינטרסים זה תמיד נשמע שלילי, אבל זה ממש לא, זה חיובי לגמרי. זה החיים עצמם.

כל אחד שישאל את עצמו למה הוא תורם לעמותה או למה הוא עוזר לקשיש לחצות כביש או להרים סל כבד. כולם יגידו שזה בא מטוב לב. אכן מעשים נפלאים וכן ירבו כאלה, אך המניע הוא ההרגשה הטובה שאני מרוויח מזה. שווה לי. זה לא נטו טוב לב. לעשות טוב לאחר זה מעשה שמאוד מתגמל, אחרת לא היה קורה.

הסיפור הזה הוא דוגמה לכך שאדם הוא קודם כול לעצמו.

את שני ואביב פגשתי כזוג נשוי בימי הקורונה. הם רצו לשפר את הנישואים. שני רמזה שהיא הרימה ידיים והיא לא בטוחה שיש נוסחה שבאמת תעזור.

"הוא כבר לא ממש מעניין אותי. משעמם לי, אני קצרה אליו, אין לי סבלנות אליו. אני חושבת שאני לא אוהבת אותו. אני לא מאושרת אבל חוששת מפרידה, מפירוק המשפחה, ולבשר למשפחה שאני מתגרשת נראה לי ממש קשה. ישאלו למה, ואין לי תשובה מספיק טובה, הוא גבר טוב. משפחתי, נאמן. יכעסו עליי. אין לי אנרגיות לזה."

את זה היא סיפרה לי בארבע עיניים. לידו היא מדברת קצת אחרת. יותר רחוק מהאמת.

לעומתה אביב ממש לא רוצה גט. הוא נלחם על הקשר. הוא גם זה שרצה את הטיפול.

בשיחה לבד היא חזרה שוב ושוב על המשפט הזה: "אני לא בטוחה שאני בכלל רוצה להציל. אני תקועה בחוסר אושר ופחד לעשות טעות גורלית. ויש גם גבר אחר שמחזר אחריי. אני נפגשת איתו אבל לא שוכבים. לא יכולה לעצור את המשיכה שלי אליו. לא רק הפיזית. הוא מרתק. נעים, חכם. יפה. הוא בראש שלי".

הם היו כמה מפגשים ונעלמו.

עברו כמה שנים מאז.

אביב הגיע אליי. הפעם בלי שני. לבד. כבר גרוש. ויש לו מטען עשרה קילו לפרוק.

"הבנתי ששני לא רוצה אותי, המשכתי להילחם על הקשר כמו אריה. הייתי נודניק, אובססיבי ודביק. ומה שגרם לי לעצור את המרדף זו מחלה אוטואימונית שתקפה אותי. הייתי חלש, מותש, הייתי חייב לאסוף את עצמי ולהבריא. הייתי מאושפז וממש מצב חרא. חשבתי שזו התרופה לקשר שלנו. שהיא תרצה אותי, שהיא תרחם ותטפל ויהיה בסדר. שני לא הייתה שם בשבילי. החליטה לעזוב. ברגעים קשים. החלטה סופית.

"תקופה נוראית, חולה, עצוב, כועס.

"אבל מאז עבר זמן, בגדול החלמתי אבל נשארתי עם סימנים, צולע ורואים שעברתי משהו רפואי. החלטתי לא ליפול לדיכאון אלא ההיפך, לקום לעשייה, להרים את עצמי. התחלתי לצאת עם נשים וקיבלתי עוד מפלה.

"אני גבר נאה, משכיל. לא חשבתי שהמחלה תגרום לדחייה. לא תיארתי לעצמי שאף אחת לא תרצה אותי. אבל זה מה שקרה. ברגע שאני אומר שיש לי מגבלה הן נעלמות בכל מיני תירוצים. אני לבד, מחפש קשר רציני. יש לי הרבה מה לתת לבת זוג אבל המגבלה מטרפדת את העניין".

כולנו אגואיסטים

אביב יקירי, נתקלתי בכמה סיפורים שמזכירים את הסיפור שלך. אכן תקופה קשה.

בוא נדבר על שני. בטח כולם בזו לשני שעזבה אותך בשלב כזה. בטח אמרו שהיא אישה אגואיסטית. ואולי זה נכון. כולנו אגואיסטים. כל אחד והגבול שלו. שני אמרה עוד בימי הקורונה שהיא לא מאושרת איתך. זה היה הרבה לפני העניינים הרפואיים. היא אמרה שהיא מפחדת לעשות טעות, אבל בליבה רצתה. אז לא היה לה את האומץ לעשות את הצעד. היא נשארה איתך לא מהמקום שהיית מאחל לעצמך. הפחדים השאירו אותה ולא האהבה וההערכה. היא גם לא רצתה להתמודד עם הביקורת. אתה כל הזמן הזה ידעת והרגשת. ובכל זאת נשארת. ספגת יחסים יבשים, מנוכרים, ללא חמימות וחיבה.

המחלה הפילה את ההחלטה. הכבידה, זה היה גדול עליה. היא תכננה להתגרש וטיפול בך לא היה בלוח הזמנים. זה היה מעבר לכוחותיה ועם זה אי אפשר להתווכח. יש מצבים שנשגב מבינתנו להבין עד אשר נהיה בתוך הסיטואציה. אמרתי כבר קודם, כולם צדיקים כשזה נוגע לאחרים.

אביב, עברת טלטלה קשה. נישואים שכל כך נלחמת עליהם מתרסקים בדיוק בנקודה שאתה חלש. עברת שינויים רבים בתקופה קצרה יחסית. אתה צריך לעכל, ללמוד ולצמוח מהם.

הבנת שלהתחנן, לרצות, לאבד את עצמך על מנת להציל קשר בדרך כלל מביא לסופו. אם אחד כבר לא אוהב, ומהרהר כל יום על יום פרידה, ולא נמשך – אין סיבה להיצמד אליו. עדיף להתרחק. למדת את השיעור הקשה הזה. הקשר ביניכם היה רקוב, נאחזת בו ולא זזת. ואז באה מחלה שטרפה את הכול, טלטלה את הכול. שני שהייתה כבר חצי בחוץ מבחינתה כנראה לא הייתה מסוגלת להכיל את הסיטואציה ולתמוך. על זה ישפטו אותה הצדקנים ומגלגלי העיניים. הכעס והעלבון שלך ברור, אבל עם מודעות עצמית גבוהה והבנת מקומך ואחריותך בתוך הסיטואציה והבנת התנהגות האחר, תצא מהמקום של הקורבן העזוב ותגיע לשלווה, לקשר ולאהבה.

והדייטים לא צלחו לא בגלל המחלה. אתה אולי עוד לא בשל נפשית לקשר חדש. לא רע להיות קצת לבד, להתנקות, להתחזק.

אל תחזור על הטעויות מהבית. אל תבוא פגיע וחלש. תבוא כשתהיה יותר שלם. תבוא כמו שאתה. תעשה את התיקון. לא בא מובס, לא מתחנן לאהבה, לא מבקש חיבוקים, לא מסתפק בפירורים. לא נשאר אם לא טוב. ועם כל זה, מה שעושה דייט לדייט מוצלח זה הכימיה ולא כל הסממנים החיצוניים. כימיה, משיכה, עניין, שיחה, צחוק וזרימה.

זה הזמן שלך ללמוד לאהוב את עצמך ולהאמין שיש בך הרבה טוב, הרבה נתינה. זה לא יקרה בזכות טור וגם לא מחר בבוקר. זה תהליך של לימוד עצמי לדעת לאהוב, לקבל, לתת, וחשוב לא פחות – לשים גבול מה טוב לי ומה די לי.

הכמיהה לקשר מביאה לפשרה חדה מדי. הצימאון לזוגיות מביא אותך להסתפק במעט מדי. תמיד שים לב לוויב מהצד השני. אל תרדם בשמירה.

תשאיר לך כוחות לטיפול בנפשך, זה איבר שזקוק לתחזוקה שוטפת. הגיע הזמן לטפל.

>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com

הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת