"הוא זורק לי פירור והנה אני שם. חלשה ומרוחה"

יש גם אנשים טובים שבוגדים.

זה לא אומר שבבית רע והכל נגמר. הסיפור הוא השחיקה, השעמום והריק הרגשי.

כל בני האדם אוהבים להתרגש כי ההתרגשות מענגת וגורמת לנו לרדוף אחרי ההתרגשות הבאה. הדופמין, הידוע כהורמון הרדיפה על חוויות מענגות ועל תגמול ישיר ממעשינו, הוא זה שמפעיל את המנגנון. וזה גם מתקשר ישירות להישרדותנו.

שמחה/עונג = אנרגיה = חיים. רומן מחוץ לבית הוא מלכודת דבש פר אקסלנס. אתם שם? אז אתם בלופ של סבל ועונג. וזה עוד מבלי להזכיר את הפגיעה הקשה בנבגד, את הנזק האגבי המטלטל והקשה.

קל להתבלבל ולחשוב שזו אהבת חיי, הנפש התאומה שלי, וככה אני רוצה להרגיש כל חיי.

זה לא הלב מכתיב, זה המוח. וגם לא ברור עדיין אם זו באמת האהבה או רק נדמה לכם. רומן, מעצם קיומו כחסוי, צדדי וסודי, עוד לא עמד במבחני המציאות, ולכן הוא כולו רגעי עונג. חדר במלון פעמיים בשבוע והודעות לבביות במשך היום לא משקפים מה יקרה כשתהיו זוג גלוי מחוץ לארון, בשגרה, במשכנתה, בחינוך ילדים, בערבובי כספים וכולי. כשתהיו באותו הבית.

אז אל תרוצו להתגרש כל כך מהר. אתם לא במצב תודעה לקבל החלטות, אתם תחת השפעת סם.

מלכודת הדבש

זה הדופמין שמנהל את המצב עכשיו. אתם בטוחים שמצאתם אהבה ואפילו חושבים לעזוב הכל למען הנפש התאומה, זה בדיוק התעתוע. רמת הדופמין שלכם עולה ומציפה, אבל מנגנון הסטופ נכנס גם הוא לפעולה. הוא שואף לאזן ולמתן. הרגשתם נעימות וכיף? הפרשת הדופמין תעורר בכם את המוטיבציה להרגיש שוב את אותו הכיף. הדופמין יוביל אתכם כעיוורים שוב ושוב לאותה מלכודת דבש, למוקד העונג. במקרה הזה זו המאהבת או המאהב — הספק שמעלה את ההורמון הטריקי הזה. זה יכול להיות גם ריצת מרתון, קניות, בנג'י, אוכל טוב ועוד. אתם נעים בין תענוג אחד לחיפוש אינטנסיבי אחרי העונג הבא. הזמן בין חוויה נעימה שחוויתם לחוויה הבאה הוא זמן הסבל. וריגוש עשוי מתערובת ארסית של סבל ועונג.

רמת הדופמין שלכם עולה ומציפה, ואתם בטוחים שמצאתם אהבה ואפילו חושבים לעזוב הכל למען הנפש התאומה. זה בדיוק התעתוע

הספקית זמינה והחומר קל להשגה. אני נשאב לשם שוב ושוב "לתדלק". אתם כבר שם, עמוק בהתמכרות.

אתם נשואים כבר כמה שנים. ילדים, עבודה, משכנתה, הוצאות. מדי פעם מבלים, אבל זה כבר לא מרגש ורמות הדופמין אינן משפיעות כלל. הגירוי לא מספיק חזק. הוא קיים ללא מאמץ, מובן וידוע, וזה כבר לא מאתגר. זה זמין, לא צריך לזוז. רמת הדופמין לא זזה. המקום שמחפש עונג, התרגשות, חוויה מסעירה — נכנס לפעולה, והוא מוכן למשימה.

לא רק בבגידה זה קורה. מעגל התגמול והסבל קורה גם בקשרים לא אפשריים, רעילים ואובססיביים. למשל כשלצד אחד יש התנגדות לקשר והשני לא מוותר, מרוכז בצרכיו ורק רוצה להשיג.

לדוגמה: בחורה צעירה חסרת ניסיון מתאהבת בבחור רק בגלל שהוא מתייחס אליה בחום. זורק לה פירור. היא מפתחת ציפיות לקשר זוגי של ממש, והיא לא רואה שהוא בכלל לא שם. הוא רוצה מפגשים מיניים, נחמד לו מדי פעם, אבל הוא משדר לך מכל כיוון שאיתך הוא לא רציני ולא מתחתן. הוא לא תמיד עונה לך, הוא לא חושף אותך לחבריו ולמשפחתו, נוטה להיעלם לפעמים לכמה ימים בלי לעדכן אותך, הוא מזלזל בך ואת מוכנה וסופגת הכל. נרקומנית לפירור וחצי. התמכרת לרגעי האושר הקטנים וכל כולך שם. חלשה ומרוחה.

זה מתחיל אי שם בעברך. היכולת שלך להכיל דחייה כי זו סביבה שמוכרת לך מתקופות אחרות ומסיטואציות אחרות. הערכה עצמית נמוכה, העדר אהבה עצמית, טיפוס מרצה שחושב שכמו מי שהוא — זה כלום, זה לא מספיק טוב, ואם לא אביא איתי משהו אינני שווה אגורה. זה מצב תודעה שמזמין סיטואציה כזו.

שממון רגשי, חוויות דחייה מילדות ונערות, והערכה עצמית אפס.

אז מה עושים? קודם כל, לפני הכל, מקבלים החלטה. אחר כך לומדים. מבינים. בסוף גם נגמלים.

התהליך הוא רק שלכם, ללא קשר למי שאיתכם. אתם במרכז.

לומדים שיעור חשוב בכישורי חיים. אם אתם בקשר כזה כבר תקופה ולא מצליחים לצאת מהלופ, הטור הזה הוא בשבילכם.

להבין ולדעת מה מסתתר מאחורי כל התנהגות אנושית שלכם ושל מי שלצדכם — זהו חלק גדול וראשון בפתרון. החלק הבא הוא בניית חוסן והערכה עצמית, והצעד שאחרי זה — הגמילה מהגירוי. צום עינוגים. לא החלפת האובייקט באחר, אלא התרחקות מוחלטת, ניתוק מלא מהגירוי, מהחומר הממכר. ובלי תחליפים.

זה לא קל ולא שונה מכל גמילה — כמו עישון, סמים, גניבות, מין, פורנו, אוננות, קניות לא מבוקרות וכולי.

רק שינוי פנימי אמיתי ישנה את המצב. אז מתחילים היום?

>>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com