"יעל, אני בטוחה  שסיפור כזה עוד לא שמעת.

"אחרי שנתיים של חברות התחתנו ונולדו לנו שני ילדים מקסימים. לא היה לי הרבה ניסיון לפניו. הוא הגבר הראשון שלי. הוא לימד אותי הכל. מבחינתי הסתדרתי בחיים. זהו , אני נשואה עד המוות. לא מכירה אופציה אחרת. 10 שנים אנחנו נשואים, מעולם לא חשבתי שמשהו בינינו לא בסדר. הכל היה רגיל. עבודה, בית וילדים. כמו אצל כולם.

"יום אחד בלי שום הודעה מוקדמת בא אלי בעלי ואמר לי באופן ישיר וחד משמעי: 'אני רוצה להתגרש! אני לא מאושר ואני רוצה לחיות בלעדייך. אין מה לדבר ואין משא ומתן. זה סופי. ההחלטה שלי נעולה'.

"הרגשתי שאני מתה. נגמרו לי החיים. נעלבתי, התמוטטתי, התביישתי כל כך ואני לא מצליחה לעכל את המצב החדש. מאז שהוא עזב כבר עברה חצי שנה ועוד אף אחד בסביבתי לא יודע על כך כולל הילדים. אני מסתירה את היותי גרושה. לא מסוגלת לספר פדיחה כזאת. לילדים אני משקרת המון – הם שואלים שאלות ואני מסבנת אותם בסיפורי כזב. אבא נסע, אבא עובד, אבא עסוק וכו'.

"החברים בעבודה לא יודעים ואפילו ההורים שלי לא יודעים. אני ממשיכה במשחק כאילו אני נשואה ובעלי משתף פעולה עם זה.

"אני מתפקדת בעבודה ובבית אבל אני כמו רובוט, על אוטומט. פני חתומות ואני שרויה בעצב איום.

איך יוצאים מזה?".

הגיע הזמן להתמודד

יקירה,

עצם השאלה שלך והרצון שלך לצאת מזה סימן שאת בשפיות ורוצה שינוי. יש בך את ההבנה העמוקה שאת פועלת לא נכון ומחריפה את הנזק לך ולסביבתך. מבחינתי את וילדייך בעדיפות עליונה. כל יום שאת מסתירה רק מעמיק את תחושות החרדה של ילדייך ומעצים את הנזק. חוסר וודאות מגבירה חרדה. הילדים שלך מבינים שמשהו אינו כשורה בבית ואף אחד לא משתף אותם במתרחש. האדמה נשמטת להם ואין להם למי לפנות. גם הם כמוך במצוקה קשה.

אני מבינה שהיית במצב הכחשה ועכשיו את מתעוררת. אי אפשר להמשיך לשקר. את רק דוחה את הקץ. הרי זה יצא. את חייבת לפתוח את הסיפור. אז עכשיו זה הזמן לבשר לכולם. זה לא בושה ולא פדיחה. את שרויה בפחד מהתמודדות עם מצב שרק בענייך הוא סוף העולם.

הגיע הזמן להיתקדם ולהיתפתח ולחיות יותר בחופש ובפתיחות.. לדבר עם אנשים ולספר. אבל לפני הכל לעשות סדר בראש שלך עצמך.

להבין שנרדמת כל השנים פשוט ישנת ולא היית שם. לא ראית כלום. לא היית מחוברת. חיית בין הטיפות מבלי לגעת בכלום. זאת גם אחת הסיבות שזה נגמר. לא היתה זוגיות. הרי עד ההחלטה של בעלך לעזוב את הבית הוא עבר מצבים והירהורים שוודאי השפיעו על הקשר ועל האווירה בבית אבל את בחרת להיתעלם כאילו זה לא קיים. והאמנת שהכל טוב רק מתוך הפחד להיתמודד עם מה שלא טוב. ואז זה בא לך בבום. זה השיעור שעליך ללמוד היטב. ההבנה תפחית לך את הכעס ומכאן תקחי אחריות. יש לך חלק בפרידה. תפסיקי להיות קורבן אומלל ותצאי מעבדות לחירות.

ילד מכסה את אוזניו בזמן שהוריו מתווכחים
השקרים לא עוזרים. מה שקורה בבית משפיע על הילדים | אילוסטרציה: kateafter | Shutterstock.com

הגיע הזמן להתמודד בעוצמה. לשתף את הילדים מבלי להעביר להם שמה שקרה זה טרגדיה, אלא להסביר להם שלא הכל חלק בחיים וקורים דברים לא מתוכננים. תהי כנה ותגידי להם שגם לך זה קשה אבל את חזקה ומתמודדת. זה יתן לילדייך ביטחון ויחזק את הקשר ביניכם. את תרגישי הקלה. עצם השיחה ופתיחת הדברים לכל הסובבים ישחרר אותך מהשקר הגדול שאת חיה בו היום שרק מכביד ממילא.

אין כאן אשם ואל תיקחי אשם. בעלך מיצה את הקשר איתך וזו זכותו הלגיטימית. בטווח הרחוק הוא עשה לך טובה גדולה. אין טעם לחיים כמו שהיו לכם. אתם עדיין צעירים שיכולים להנות מהחיים גם אם זה בנפרד. הוא בעזיבתו נתן לך צאנס לחיים טובים יותר בעתיד.

ברור ש-700 מילים בטור לא יפתרו לך את כל הסוגיות וברור שטיפול יעזור לך להיתגבר ולהיתחזק אבל אני מקווה שנתתי לך אור בקצה החושך.

אין פדיחה והכל אנושי וטיבעי. יש סיטואציות קשות בחיים שמהם רק לומדים, מתחזקים, רוכשים ניסיון ויוצאים מהרחמים העצמיים והקורבניים למקום טוב יותר.

 שחררי את הבשורה ותחיי את המציאות ואת האמת.