שנה חדשה מביאה עימה רוח של התחדשות, וציפיות לחוויות נוספות של התחלות חדשות. לעיתים קרובות מדי, חוויות ראשונות לא מצליחות לעמוד בציפיות שאנו תולים בהן והאשמה אינן בהן, בחוויות עצמן, כי אם בציפיות. היו לי לא מעט חוויות זוגיות ומשפחתיות ראשונות בחיי, ומכל אחת מהן למדתי המון.
הסקס הראשון שלי
סקס תמיד מעניין ומסקרן אותנו, במיוחד בגיל ההתבגרות לפני הפעם הראשונה. כל העולם מדבר על זה, עושים מזה עניין גדול. גברים יעשו הכל כדי להשיג את זה ואימפריות נפלו בגלל זה. גם אני חשבתי שביום שאוותר על בתוליי יפתחו בפניי שערי שמיים מרוב עונג ואושר והעולם יעצר מלכת. אבל לא, עולם כמנהגו נהג.
הכרתי אותו בשנות העשרה. התאהבנו במבט ראשון. אני הייתי תמימה ובתולית והוא היה כבר נער מנוסה. יצאנו שלושה חודשים, נמשכנו האחד לשנייה, ובלילה חגיגי במיוחד ומתוכנן בקפידה זה קרה. כל הסיפורים על העונג הגדול התנפצו. לא עונג ולא בטיח. הוא אמנם היה ג'נטלמן אבל אני עוד הייתי פרי בוסר.
איני בטוחה שנכון להעמיס על הפעם הראשונה משמעויות וציפיות כל כך גבוהות. חשוב אמנם שהיא לא תהיה טראומטית ותיעשה בחום ואהבה עם מישהו שמכיר אותך ואת יכולה לחלוק איתו את החוויה, להרגיש איתו בנוח מבחינה גופנית ותקשורתית. רצוי מאוד שלא תהיה זו חוויה חד פעמית עם גבר אלמוני שיעלם למחרת מחייך, ישאיר אותך פגועה, עם תחושת ניצול וטעם רע. אבל כן, חשוב לדעת שזה לא תמיד הולם את הציפיות שלנו.
החתונה הראשונה שלי
הייתי בת 19. נישאתי בנישואי בזק וכעבור זמן קצר התגרשתי. לימים עשיתי חשבון נפש ושאלתי את עצמי שאלות רבות. למה מיהרתי להתחתן? למה בגיל כל כך צעיר? למה דווקא איתו? מאיפה זה בא? הרי צריכה להיות סיבה. לא אהבה גדולה היתה הסיבה, אלא סיטואציית חיים של נערה שבית הוריה הוא מקום מלחיץ שלא מאפשר עצמאות. הוריי לא סמכו עליי. לא נתנו לי לבחור מה טוב לי ומה לא. ספגתי ביקורת על כל דבר, לא הרשו לי להתלבש כמו שרציתי, לדבר כמו שרציתי ולהתאפר כמו שרציתי. אפילו חדר משלי לא היה לי וחלקתי חדר קטן ומיטה נפתחת עם אחי הצעיר. פרטיות לא היתה לי וגם להיות עם החבר לבד בחדר לא הרשו לי. הרגשתי כלואה.
כבר הייתי חיילת ועדיין הרגשתי שהוריי לא משחררים את החבל. הם המשיכו להכתיב לי מתי לשוב הביתה מבילויים. הנישואין היו מילוט. מילוט לחיים עצמאיים, לצאת מידי ההורים ומהבית, לבנות משפחה משלי, בית משלי. עצמאות! כמובן שנישואין מסיבות כאלה לא יצלחו. הסיבות לא נכונות, הגיל צעיר מדי, האהבה לא מספיק חזקה ולא עמדה בשום מבחן מציאות וגם ילדים לא נולדו לנו. כשם שהתחתנו מהר התגרשנו מהר והכל היה כלא היה. אמנם כל מה שקרה לי בחיים הביא אותי עד הלום ואיני מצטערת על דבר ואין לי חרטות כי מהכל למדתי, רכשתי ניסיון ובזכות כל אלה אני זאת אני, ובכל זאת, על החתונה הזאת הייתי מוותרת. על החתונה השנייה עם אבי ילדיי - לא.
הילד הראשון שלי
לידה ראשונה היא החוויה החזקה ביותר בעולם. כל משמעות הקיום מתרכזת כאן, בבריאה הזאת. לא היה דבר בעולם שרציתי יותר מילד. כבר הייתי עם החבר שלי שנתיים, גרנו ביחד, והוא היה לבעלי השני ואב שני ילדיי. הזוגיות לא היתה מדהימה, אם בכלל קיים דבר כזה. בדיעבד אני מבינה את מה שאז לא הייתי מודעת אליו ופעלתי לפיו באינסטינקט בלבד. זיהיתי גבר טוב שנושא גנים משובחים וכמו שכל הדברים שלא תיכננתי פשוט קרו, כך קרה גם ההריון שלי ב-1987.
מכריי פקפקו בסיכויי להיות אמא טובה. היהפוך נמר חברבורותיו ובחורה משולחת רסן, מרדנית ופורצת גבול תהיה לאם מסורה ואוהבת? לא מסתדר. אבל אותי הציף שטף של הורמון אוקסיטוצין שאחראי על ההיקשרות בין האם ליילוד וגרמה לי לרצות, להגן לעטוף ולאהוב ללא תנאי. לא עניין אותי כלום מלבד הבת שלי. לא זזתי ממנה. זה לא תמיד היה קל, אבל האבולוציה דאגה שאתגבר על הכל.
לא לכולן זה קורה בעוצמה כזו. יש שאצלן ההיקשרות היא מאוחרת יותר או הדרגתית. אין לטשטש גם את הקשיים שבשעבוד הטוטאלי לצרכיו של התינוק והבדידות שנכפית על אם צעירה בחופשת הלידה, שהיא לעיתים קרובות קשה במיוחד לנשים צעירות בעלות יצר חברותי מפותח ו/או נשים קרייריסטיות. צריך להיות מוכנה לכך וכדאי מאוד להיערך לכך, למשל על ידי יצירת קשרים עם חברות או נשים אחרות החוות חופשת לידה חופפת לשלך אשר מתגוררות קרוב אלייך.
בהפרש קצר אחרי בתי נולד גם בני. לא חשבתי מעולם במושגים של חינוך וגבולות, מה מותר לילדים ומה אסור. הנר לרגלי היה "אני רוצה להיות האמא שהייתי רוצה לעצמי", ובדרך זו אני הולכת עד היום. שניהם באמצע שנות העשרים לחייהם והם ממלאים את לבי שמחה וגאווה.
הנכד העתידי הראשון שלי
נכד עוד אין לי, אבל בתי מתחתנת בקרוב מה שמבשר על נכדים ב"ה. הסבים והסבתות שמסביבי מספרים חוויות נעימות על נכדים ומשוויצים בתמונות. אני מרגישה בשלה ואפילו מחכה לזה. להיות סבתא זה אומר משהו. זה אומר על התבגרות, על דור חדש, על התיישנות הדור שלי. אני מפנימה ש-50 כבר ממש קרוב. והזמן אינו עומד מלכת. נכד זה אומר לחזור לנדנדה בגינה הציבורית, למטרנה ולחיתולים, אך הפעם ללקק רק את הקצפת, רק את הפינוקים. את החינוך והסמכות אני משאירה להורים. עכשיו תורם לנדנד עגלה ולהציב גבולות ותורי לגרוף את השמנת.
שנה טובה לכל בית ישראל. שנה של שינויים לטובה, פריצות דרך, והעיקר, לא לפחד כלל!