הגילוי האחד ששינה את חיי הזוג שנלחם על הילדים

למה לי ללכת לטיפול? מה זה ייתן לי? האם הבעיה שלי פתירה? מה יחדש לי המטפל, אני הרי יודע/ת מה יש לי, מכיר/ה את הבעיות.

מה גורם לאדם ללכת (או לא ללכת) לטיפול ביום בהיר אחד? והאם זה באמת עוזר?

הרבה אנשים נמנעים מכורסת המטפל. זה הפחד מהתמודדות עם המראה מול הבעיה, לא בערך, לא מסביב, פחד מהשינוי ומהמצב הזר שיבוא בעקבות, פחד מהמגרש הלא מוכר.

רבים נשארים באזור הנוחות (שאגב, ממש לא נוח) אבל שם זה המוכר והידוע. אני סובל אבל אני מכיר את ההרגשה, אני במצב רוח רע שאני כבר מכיר את המצב, התקפי חרדה שכבר למדתי לנשום אותם, תסכול שאני והוא כבר חברים. זוגיות רעילה אבל מוכרת, רווקות מאוחרת אבל מוגנת משברון לב. אני רגיל להיות לא מאושר. עד שיום אחד זה מגיע לקצה, לפיצוץ, למשבר.

לקצה הזה צורות רבות: חרדה, דיכאון, אנרגיה נמוכה, חוסר מוטיבציה, התבוססות בבוץ ועוד.

הרבה סיטואציות עוברות על אדם במהלך חייו. משברים של פרידה, אובדן, בגידה, בדידות, דחייה, ילדות קשה, פיטורים, גירושים, חינוך הילדים, כישלונות אישיים ועוד.

אז מה טיפול יעזור?

טיפול יעזור רק אם יש נכונות אמיתית לשינוי והבנה שאתה בקצה. זה מצריך מחויבות רצינית לתהליך והבנה שמקומך לא טוב ולא נכון לך להמשיך בדרך הזו.

תהליכים נפשיים ושינויים התנהגותיים לא מתהפכים ומשתנים בין לילה אבל משתפרים מיום ליום. העבודה הקשה היא של המטופל שיוצא מהקליניקה לחיות את חייו וליישם את מה שלמד בשיעור. המטפל הוא המלווה של התהליך, הוא שמאיר את הדרך. מראה לך את עצמך "עירום", איפה לשייף ולמה.

טיפול נכון ממקם אותך קודם כל באחריות שלך על חייך ובהבנה שכל מה שקורה לך תלוי בעיקר בך. אין אשמים. ואתה לא קורבן.

בטיפול אתה במרכז. אתה המנהל של עצמך.

כל אחד חושב שהוא מכיר את עצמו, מכיר אולי כן אבל רק דרך העיניים שלו עצמו. מטפל מראה לך גם את "השדות המתים" שרק ממבט מלמעלה, במבט חיצוני ולא מעורב אפשר לראות, דברים שלא ראית על עצמך מעולם ושם הפתרון.

הצלחת הטיפול תלויה ביכולת שלך לפתוח הכל. לפתוח זה לא אומר לספר מה היה אתמול במסיבה. לפתוח זה אומר ללמוד את הסיפור שלך ולשים את עצמך כשחקן ראשי בפרק. להבין איפה החולייה החלשה שלך, למה היא כל כך חלשה ואיך מחזקים אותה.

אין פילים בחדר. הכל על השולחן. דברים, מצבים, רגשות, פחדים שלא העזת אפילו לחשוב עליהם והדחקת כל השנים מקבלים במה ומדוברים בחופשיות.

ורק בשביל דוגמה קטנה להמחשה.

הגילוי של דלית ואמנון

זוג בפרק ב' בני +45. לשניהם ילדים בוגרים מנישואים קודמים. ילדיו של אמנון מקשים עליו. הם לא מקבלים את דלית, עושים לו סנקציות והוא משתפן מולם. הוא מאד חרד לקשר איתם. אמנון תקוע בין הילדים לבת זוגו שכועסת מאד על התנהלותו ועל היחס כלפיה. הריבים סובבים סביב ההתנגדות של הילדים לקשר ודלית מגבילה את הזמנים שלו עם הילדים. מוסיפה קושי, ממש מקנאה כשהוא איתם. הבעיה של הזוג הזה היא לא הילדים היא המלחמה העיקשת של דלית על מקומה. דלית מחפשת הכרה, מקום, ביטחון ועל זה היא נלחמת.

שניהם לא היו ערים לכך שכל הסכסוך המתמשך ביניהם יושב בכלל על המקום הקטן של דלית בחייו של אמנון והיכולת שלו להציג אותה, להכיר בה, לפנות לה מקום ראשון. מקום מכובד ויותר שלם.

כשאמנון הבין ששם קבור הכלב הוא נתן לה את מה שהיא כל כך רצתה, הפלונטר נפרם והיחסים השתפרו. זו תובנה שמתגלה בטיפול.

זו רק דוגמה אחת מיני רבים.

רובנו מתייחסים רק לקצה הקרחון, לסיטואציה, לדרמה כאילו שזה מקור הבעיה. אך אלה רק טריגרים שמוציאים מאיתנו את הכעסים הפנימיים, העמוקים, את המשקעים, את העלבונות הישנים וגורמים כביכול לריבים הגדולים, אבל אלו רק הסימפטומים של המועקות האמיתיות שמסתתרות מתחתיהם שהם מקור העניין והם נחשפים בחיטוטי הטיפול. והחיים מראים אחרת.

לא באנו לעולם ל-80 שנות סבל ומועקות. זכרו: כמעט הכל פתיר. שווה לנסות.

 >> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
 בבקשה: Yaelyb4@gmail.com

הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת