ילד עם דובי מסתכל עם גבר ואישה מתווכחים ליד חלונות (צילום: אור גץ)
זוגיות לא טובה, אבל נשארת בגלל הילדים: תירוץ או סיבה? | צילום: אור גץ
את סיגל (30) פגשתי כבר כמה פעמים, ובכל מפגש - היא חוזרת ואומרת בלב שלם שהיא לא אוהבת את בעלה. אחרי עשור ביחד ושני ילדים, היא לא מעריכה אותו, כבר לא נהנית בחברתו, לא נמשכת אליו ואיבדה כל עניין בזוגיות אתו. "הכל כאילו בסדר. אבל הלב ריק מאהבה. אנחנו מקניטים אחד את השניה, ציניקנים ובעיקר אדישים. אני רוצה להתגרש אבל לא מסוגלת לזוז. משותקת חד משמעית בגלל הילדים. אני דואגת לעתיד שלהם. עם זאת, כבר היו לי סטוצים עם אחרים ואני צמאה לחיים חדשים".

ילדים הם רק תירוץ. מה באמת מפחיד אותך?

שיהיה ברור, אני לא מעודדת גירושין כפתרון ראשון ומיידי. תמיד לפני שמחליטים לעזוב, כדאי בעיניי לעשות עוד נסיון אמיתי לחבר, לקבל אחד את השניה וללמוד לחיות עם פשרות. אין קשר מושלם ולעולם לא יהיה. השאלה האם ניתן לחיות עם מה שיש?! לא תמיד. דבר אחד ברור לי – ילדים הם לא הסיבה שאדם לא מתגרש. הילדים הם לנצח רק התירוץ. פלסטר שמתקבל נפלא כלפי העולם. זה תירוץ מאד הירואי, וכזה שנשמע טוב לסביבה אבל זה תירוץ. הסיבה האמיתית שאנשים לא עוזבים היא פחדים אישיים ועמוקים.

אז מה מפחיד את סיגל?.על מנת למצוא את המקור יש לחפור יותר לעומק. מה קרה לה בילדות? מאיזה משפחה היא מגיעה? איפה מרכז הכובד שלה? מה מניע אותה? ולמה החיים תקועים?

סיגל מספרת על ילדות בתוך משפחה לא שיגרתית. הוריה היו נשואים מספר פעמים ויש להם ילדים מכל סיבוב. לסיגל שישה אחים למחצה מהורים שונים. לזוג הורים שלה היא בת יחידה. אחרי שנולדה, הוריה התגרשו והתחתנו שוב עם אחרים וגם שם נולדו עוד ילדים. היא היתה ילדה מוזנחת ועזובה ללא הגנה הורית וללא סמכות הורית. לא היתה לה משפחה עוטפת. בעצם לא היתה לה משפחה. היא הבטיחה שלילדים שלה יהיה בית חם ואוהב, ומגן ועוטף. בכל מחיר? כנראה שלא בכל מחיר. 

ה"מוסד" היחידי הקדוש בעיני הם החיים עצמם ולא הנישואים. בכל מערכת יחסים יש פשרות, אין יחסים ללא מהמורות. השאלה היא האם ניתן להמשיך ולהתגבר על הקשיים? סיגל מפחדת לפרק כי היא לא רוצה לחזור על דפוסי הוריה, היא מפחדת להיות גרושה, ולעשות  נזק לילדים כפי שנגרם לה. היא לא מוכנה לאכזב, ולא בשלה לצעד כזה.

ברור שאם לא ייעשה שינוי ביניהם זה לא יחזיק מעמד ולבסוף תהיה פרידה. השינוי (אם יהיה) צריך לבוא משניהם. אך בהיעדר שיח כן וגלוי לא תהיה תזוזה. סיגל לא היתה מודעת לכך שהתקיעות שלה  מגיעה מהפחדים שלה, מעברה הטראומטי. היא תמיד אומרת שהילדים זה הסיפור, ולכן גם בעלה אינו מודע למה שעובר על אישתו.

ילדה עצובה (אילוסטרציה: אימג'בנק / Thinkstock)
"זה שההורים שלך עשו טעויות, לא אומר שאת תעשי" | אילוסטרציה: אימג'בנק / Thinkstock
ככל הנראה הוריה עשו מיליון טעויות אבל זה לא אומר שהיא תפעל כמוהם. כל אחד הוא שונה. אין טעם להיתקע בתבנית מובנית. הכל כרגע תלוי בה וביכולת שלה להבין את עצמה. שיחה פתוחה על מה שעובר עליה בודאי תועיל. לא בטוח שתאחד את הזוג , אבל הדבר יפתח ערוץ הידברות שכרגע לא קיים. אולי זה יהיה סוף הסיפור אבל  אולי יש גם סיכוי להתחלה חדשה עם יותר הבנה וסובלנות. מה שבטוח הוא ששתיקה לבטח תביא לפירוק.

השיקול המרכזי אינו הילדים. אלא האם אוכל להמשיך לחיות עם בעלי עוד 40 שנה. סיגל חייבת להבין שלפעמים ההישארות ביחד היא הגורם ש"דופק" את הילדים. אם את אמא חזקה שאוהבת ונותנת, וחמה לילדים ומצד שני יש אבא מחובר שתורם את חלקו, אם יש שיח גלוי מול הילדים, ואתם נותנים להם תחושת ביטחון גם אם אתם לא ביחד, זה עדיף על מודל מקולקל של חיי נישואים. אם מחליטים להיפרד ולא משתמשים בילדים לנקמות ואם טובת הילדים עומדת כנר לרגליכם גם בפרידה, הם יצאו מזה אפילו מחוזקים. לא פעם הילדים מרוויחים הורים טובים יותר דווקא אחרי פרידה. ילדים זקוקים לחום, הגנה ואהבה. אף אחד לא קבע שזה מצליח רק במשפחה שלמה.  הורים מאושרים בנפרד טובים יותר מהורים עצובים ביחד.

>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il

>> לכל הטורים של יעל ברון