"שנה דיברנו על חתונה, הוא חזר מהודו והחליט שאני לא האחת"

"אנחנו זוג צעיר מאוד, בשנות העשרים. מהתיכון ביחד. שנינו עשינו מסלול קבע בצבא ולא מזמן השתחררנו, מיד עברנו לגור ביחד. שנינו עובדים ולומדים. ההורים עוזרים לממן את הלימודים ואנחנו מסתדרים כלכלית. לא חסר לנו כלום.

"האהבה בינינו טובה. כיף לנו יחד. אנחנו לא מכירים שום דבר אחר. בהכול היינו ראשונים אחד לשנייה. מעולם לא חשבתי על בגידה בו או שהוא יבגוד בי. היינו טהורים כאלה. זה לא שלא רבנו מידי פעם, הוא אוהב לבלות עם חברים ואני שונאת את זה. הוא אוהב ללכת לחדר כושר ואותי זה מרגיז. כל היום עסוקים ובזמן שנותר אני לא בעדיפות ראשונה. על זה היו עיקר הוויכוחים. אני תמיד בסוף מוותרת ועוברים הלאה למרות שזה מציק לי ויושב עליי. אבל הוא האחד שלי ואני שלו. חתונה על הפרק כבר שנה. שנה מדברים על זה והוא משדר שהוא בעניין. עד התפנית בעלילה.

"הוא העלה רעיון של טיול גדול עם חבר. 'לא עשיתי טיול אחרי צבא,' הוא אמר. 'אני מת לנסוע להודו. להתנתק קצת. לספוג משהו חדש, מקום חדש.' אני התכווצתי. מה פתאום טיול עכשיו? מתכננים חתונה, מה טיול?

"תוך יומיים כבר היה לו כרטיס. הוא נסע עם חבר. כל הטיול רדפתי אחריו, שיחות, הודעות, וידאוצ׳ט. לא הרפיתי לרגע. הרגשתי שהוא מתחמק ממני. מרוחק, לא רוצה קשר. רוצה שקט ממני. זה עוד יותר חירפן אותי. הוא שם מבלה ואני כמו עלוקה עליו. לא נותנת לו מנוח. מרגישה טפילה, מושפלת. קורה משהו לא רגיל איתו.

"אחרי שלושה חודשים חזר. היינו שבוע דבק, ניסינו לשחזר את עצמינו וזה לא עבד. משהו מרגיש כבוי. לא אותו בחור שהכרתי. לא אותו חיבוק מלא חום ולא סקס עם תשוקה ולא נשיקות עם לשון, משהו השתנה. והוא לא אומר מילה. אני מנסה לשאול, לנדנד, והוא עונה שהכול רגיל. אופייני לו.

"לפני שבוע זה בא. הוא רוצה להיפרד. הוא חווה שם כל מיני דברים שגרמו לו לחשוב שוב ולהגיע למסקנה שאני לא האחת שלו.

"שבוע שאני גמורה. הוא עזב את הבית שלנו. חזר להורים שלו. אני לא מפסיקה לבכות, לכעוס, לרדוף וגם לרצות לנקום בו. הוא הבטיח לי נישואים והוא עכשיו לא רוצה כלום.

"אני שולחת לו הודעות כל הלילה, אני באה לבית הוריו דופקת בדלת בשתיים בלילה. הם כבר חושבים שאני מטורפת. לא בריאה נפשית. הם כבר לא אוהבים אותי אחרי שראו את החירפון. אני לא יודעת מה לעשות. הוא לא רוצה. הוא רוצה להיות רווק ולשכב עם אחרות ולצאת להיות חופשי. מזה אני מפחדת. אני אתמוטט אם הוא יהיה עם מישהי אחרת".

לא לרדוף, לא היות זו שרודפים אחריה

יקירתי הצעירה, זה רק השיעור הראשון. שנני.

כל מה שאגיד לך עכשיו יהיה הדבר הכי נכון לך, אבל אולי לא רלוונטי לך כרגע. ובכל זאת פנית אליי ואת מחכה לכיוון. אז לאט לאט תביני מהיכן לשאוב כוח, כי כרגע את מאבדת אנרגיות חשובות לחינם.

תקופת פרידה היא תקופה קשה בכל גיל, וזה ברור. קשה וכואב לשני הצדדים ובמיוחד לצד הנעזב, זה שנכפתה עליו פרידה פתאום והוא בכלל לא רוצה ללכת. האכזבה, העלבון על כך שמישהו כבר לא רוצה, האגו הפצוע, הפחד מלבד והפחד שתהיה לו אהבה חדשה ואת תשתגעי מקנאה. ובקיצור הפחד לכאוב ולהיות בדאון. כולנו מפחדים מתקופה קשה. הרבה מאוד אנשים נשארים בקשרים מתים ועלובים רק בגלל הפחדים מהיום שאחרי.

את כל כך צעירה והכול עוד לפנייך. נכנסת לאובססיה כי כל התקופה הרגשת שאת רוצה יותר ממנו. נלחמת על קצת חום ויחס. המאזן הזה לאורך זמן גורם לאובססיה, לתחושת רעב, למחסור. הרבה זמן את רודפת אחרי הזנב של עצמך. כבר מזמן ראית שמשהו לא מאוזן ביניכם ואת לא מקבלת ממנו מה שאת רוצה מבן זוג. ולא זזת. קיטרת ונשארת.

אז במבט לאחור הקשר לא היה מאוד איכותי, אבל הוא היה על בסיס אהבה ראשונה והרגל של שנים. חוויתם הרבה ביחד והכול בתולי, אבל זו לא סיבה מספיק טובה להישאר.

הוא רוצה ללכת, שחררי. כל רדיפה אחריו רק מרחיקה אותו. הבכי שלך מרגיע אותו ומסמן לו שאת נשארת אופציה פתוחה בזמן שהוא לא שם. הוא מבין שבשיחה אחת את חוזרת אליו ולכן הוא בשנטי. שאנן. את ממש מגישה לו את כדור ההרגעה לפה.

כל רדיפה אחריו רק מרחיקה אותו. הבכי שלך מרגיע אותו ומסמן לו שאת נשארת אופציה פתוחה בזמן שהוא לא שם

הרדיפה אחריו, ההתרפסות והדחייה ממנו רק מחלישים אותך ומרוקנים אותך עוד ועוד. וביטחונך העצמי נשאב ממך.

גברתי הצעירה, הדרך הבטוחה להתחזקות פנימית היא ממש במסלול ההפוך ממה שאת עושה. מוטו בחיים: לא רודפת. מי שלא רוצה או מתלבט, שילך לאלתר. עכשיו ומיד.

תחליטי שעל אהבה אלייך אין התלבטות. אם יש ספק אז אין ספק. לא מתלבטים לגבייך. זה או מאה או אפס.

בן זוגך חזר עם בלגן בראש אחרי טיול? מתנדנד בין רוצה ללא רוצה? אז לך תעשה לעצמך סדר, אבל תוציא אותי מהמשוואה. זה המסר, חד וחלק.

חוק ברזל: לא לצלצל אליו ולא ליצור שום קשר. להיעלם. שהוא בכלל לא ידע מה עובר עלייך. מה איתך ומה מעשייך. בדיוק ההפוך מלרדוף.

אין לך מה לכעוס עליו. הכעס מרעיל. הוא לא אשם ולא עשה משהו רע. זכותו המלאה להרגיש את מה שהוא מרגיש, גם אם זה לא כיף לך. והאמת שאני מבינה גם את הצד שלו ואני בטוחה שגם את מבינה. הוא קיבל טעימה מהחופש. הוא לא מיצה את חיי הרווקות. הוא לא מרגיש בשל למחויבות ממוסדת. אתם מאוד צעירים, למה לכם להתחתן עם הראשון בחייכם. למה לא לחוות עוד, להכיר את החיים, לרכוש קצת ניסיון. יש לך חלון הזדמנות לצאת לחופשי.

אני מזכירה לך שוב שכל החיים עוד לפנייך. ואם זה כבר לא הולך חלק, זה כנראה לא יצלח גם בהמשך.

>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com

הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת