"אני פוגשת מישהו שאני רוצה ואני מיד מאבדת את עצמי"

זה קורה לרוב לנשים (שעון ביולוגי) אבל לא רק.

ספיר בת 34, בקול רועד היא ממלמלת בלחש שהיא עדיין רווקה. היא בחיפוש קדחתני אחרי חתן. משתוקקת לבעל, לבית ולילדים. היא בלחץ והמשפחה שלה גם בלחץ ומלחיצים מאוד. בשבילם לא להינשא עד גיל 30 זה אסון, זה כישלון.

היא מספרת לי: "יצאתי למאות דייטים, אני על זה כמו עבודה. אם אני פוגשת גבר שקצת מוצא חן בעיניי אני מאבדת את הביטחון ומדברת שטויות, אני חסרת אנרגיה פתאום. אני מרגישה שאני רוצה אותו ואני כבר מדמיינת את עצמי איתו בחדר לידה. מאושרת. ואז אני לא יודעת איך זה קורה לי והוא יום אחד נעלם. תמיד כשאני כבר ברקיע הוא נעלם. זה קרה לי יותר מפעם אחת".

לפני ארבעה חודשים הכירה מישהו, היה לה לומר עליו רק דברים טובים. התלהבות. לא הפסיקה לשבח אותו, מבסוטה. ראתה איך היעד קרוב. זהו, הוא האיש. כולם יודעים שיש לה בחור רציני ועוד מעט תבוא בשורה טובה.

"אבל אז בלי הודעה מוקדמת, כמו בוקס בבטן, הוא החליט שאני לא האחת בשבילו. לא אמר למה. פשוט לא מתאים. אני בשוק. למה? כבר ראיתי את האור. אני בוכה. שוב אני ביריד הבשר. עוד דייטים ועוד דייטים. מה אני צריכה לשנות? איפה אני טועה?".

לאבד את עצמך

ספיר, את בעצמך סיפרת לי בדיוק איפה הבעיה. את מתארת את זה מצוין. "אני פוגשת מישהו שאני רוצה ואני מיד מאבדת את עצמי". משפט שלך.

את מרוכזת רק במטרה שלך (טבעת) וכל כולך שועטת קדימה כמו מכונה מבלי לשים לב ל"טמפרטורה" שלו.

ברגע שאת מאבדת את עצמך זה בדיוק הרגע שהוא מאבד אותך. את כבר לא הספיר שהוא הכיר. את חלשה, מסכימה להכול ומשדרת לחץ חזק. את רצה מהר מבלי לעבור שלבים חשובים בקשר. את מדלגת ורואה את עצמך כבר הרה הרבה לפני שהבשלתם. ומתוך המקום הזה יוצאות לך התנהגויות מלחיצות ומרצות גם אם אינך מודעת להן.

בדרך כלל פרידות הן לא פתאומיות, יש תמיד סימנים מקדימים ורמזים עבים, זה לא אינסטנט, זה זמן שהתבשל אצלו ולבישול הזה יש הרבה אותות, אבל הלחץ בתוכך גרם לך לעצום עיניים לכל מה שמתנגש לך עם הפנטזיה. פשוט להתעלם ולהסכים כביכול להרבה מצבים שאת לא באמת מרוצה מהם. שתקת. נאלמת דום. הפכת לבובה לא מאתגרת. כנראה שהתעלמת מהרבה סימנים שהיו שם כי פחדת שאם תגידי משהו זה יגמור את הקשר וינפץ את החלום. כבר בנית עליו בניינים בראש ועכשיו לא תוותרי גם במחיר עלבון או חוסר יחס.

עצמת עיניים ונפלת לבור.

ספיר מספרת, נזכרת: "כן, כשאני חושבת על זה בהחלט היו סימנים שבאמת לא רציתי לראות. הוא פתאום רצה להיפגש איתי פחות, לאחרונה הלך לבלות עם חברים ולא הזמין אותי, העדיף חדר כושר על פני בילוי איתי, לא כל כך רצה סקס, יזמתי וקיבלתי ברקסים, לא בא איתי לחתונה במשפחה שלי. במבט לאחור הוא היה פחות נלהב. ואני המשכתי לעוף עליו כאילו כלום לא קרה".

אני בטוחה שהיו עוד מצבים שהראו לספיר שהחבר החדש שלה לא סגור עם עצמו לגבי הקשר. ראית שאת כבר לא האחת, ראית ולא צייצת. ספגת ולכן זה לא עבד. הכמיהה למצוא בן זוג והוויז'ן שבראשך הם שמטרפדים לך את "העסק", הם הבוסים בסיטואציה ולכן זה נכשל כל פעם מחדש.

כשהמניע הוא פחד מפרידה, הפרידה תגיע.

הסתערת עליו, לא התחשבת או אולי בכלל לא ראית את תגובותיו אליך, ננעלת. לא הסתכלת על תוכן ואיכות הקשר. רק ראית איך את מרשימה אותו, איך הפייה הגיע אליו. "ישבת" עליו, נדחית, זה מה שהרחיק אתכם. נחלשת וזה לא סקסי, האישה שהוא פגש בהתחלה כבר לא הייתה שם. רצית שגם לך תהיה אהבה מבלי לשים לב אם היא באמת קיימת. רצית לרצות את הורייך.

יחסים זה פינג פונג. מרוכזים בשותף ובכל תנועה שלו. את לא היית במגרש.

הכי קל לומר מה היה ואיפה כשלת, ועכשיו איך פותרים את זה?

את זקוקה לשינוי. לצאת מהמקום של החולשה והלחץ.

הטיפול מתמקד בהערכה שלך לעצמך. כשתעריכי את עצמך יותר גם ההתנהגות שלך תהיה אחרת. מה שקורה לך בקשר הוא תוצאה של דימוי עצמי נמוך ופחדים לאבד את זה. לכן את הופכת למכנית. את כבר רוצה את כל מי שקצת רוצה, הקריטריונים נשחקו. זה מקום נמוך ונזקק שמביא איתו כבר את הכישלון הבא.

זה תהליך טיפול שורש עמוק, הכתבה הזו היא רק קריאת הכיוון. ואולי גם יריית הפתיחה.

לא עוד שועטת, לא עוד עיוורת, לא מתעלמת, כן מביאה כנות, כן שמה גבול, כן מדברת על הכול ומפתחת חוסן פנימי.

כשתתחזקי ותרגישי יותר טוב עם עצמך לא יהיה מצב שתסכימי ליחס קר.

כשתעריכי את עצמך יותר, אוטומטית הוא יעריך אותך יותר (ולא רק הוא – כולם), יהיה שם את מי לאהוב.

את תלמדי להיות יותר אותנטית. זה אומר יכולת לחוות את הרגע ממש באותו הרגע ולא חוכמה שבדיעבד.