"שנים חיכיתי לרגע שאתגרש. הייתי רואה מישהו גרוש והייתי ירוק מקנאה. איך הוא הצליח ואני תקוע? אני חיכיתי. שהילדים יגדלו. ביזבזתי הרבה זמן יקר על חוסר אושר, אבל הייתי בעל ואבא טוב. תמיד דאגתי שיהיה הכל בבית. אולי חוץ מהדבר הכי חשוב - חום ואהבה. בזה אני לא קיים. אני סגור, לא מדבר. היחסים שלי עם אשתי וילדי היו שטחיים, בלי תוכן.

רק בגיל 55 עשיתי מעשה. יום אחד לפני שנתיים פשוט ארזתי מזוודה ויצאתי לחיים החדשים שלי. בלי הסברים, בלי שיחות ודיבורים פשוט יצאתי עם כל החפצים שלי. חשבתי שבכך הסתיים הסבל אבל טעיתי. עכשיו אני מתמודד עם הילדים הגדולים שלי ועם גרושתי המתבגרת והממורמרת. כולם כועסים עלי כעסים אדירים.

גרושתי לא מפסיקה למלמל על מר גורלה ואיזה אומללה היא בגללי, והילדים אחריה. גרושתי כועסת על כך שעזבתי. לדעתה חיינו נהדר ולא היתה סיבה לפרק את המשפחה. הילדים כועסים על כך שמעולם לא שיתפתי אותם בחוויה שלי. אני בא מבית פולני שיש בו הכל בשביל השכלה וחינוך גבוה, אבל טיפת חום לא היה לנו מהורינו. לא חיבוקים ולא מילות אהבה. שיחות על החיים? בחיים לא. וככה לצערי המשכתי גם במשפחתי שלי. בונקר. לא מוציא מילה רגשית מהפה רק עיניני תפקוד וניהול הבית.

הסיבה שהגעתי אליך, יעל, זה מה שקרה לאחרונה. החגים מתקרבים ויש אירועים משפחתיים רבים. גם בני מתחתן בקרוב והעניינים המשפחתיים צפים. היה לנו ריב קשה. הוא הטיח בי האשמות והשמצות גסות על תפקודי כאבא. על חוסר האחריות שלי, על חוסר ההבנה שלי בנפש האדם, על כסף, על הדרך שהלכתי מהבית, על העוול שנגרם לאימא בגללי. והוסיף לקינוח שמבחינתו הוא לא מכיר בי. הכל זרק עלי. אני הגורם הבעייתי היחיד. כולם נהדרים ואני חרא".

מכאן אפשר רק לשפר

איש יקר,

אני מקווה שהסיפור שלך יעיר את אלה שנמצאים בדיוק במקום הזה ולצערי יש כאלה המונים.

לא משנה כמה מוצלח אתה בעבודה, לאיזה הישגים נפלאים הגעת, בלימודים היית מצטיין, בצבא תותח על ואיזה יופי של פרנסה אתה מביא הביתה. אם לא תתקשר עם בני הבית, אם לא תשכיל להיות יותר פתוח יותר, אם לא תלמד להוציא קצת חום מהלב לא תצליח לבנות משפחה לתפארת וכל מערכות היחסים שלך יקרסו. בלי שיח, בלי תקשורת ובלי חמימות זה פשוט לא זה. ולראייה, בסיפור שלך יש מסר ברור. כי באמת הכל כביכול היה כל כך  "בסדר" חוץ מהדבר המרכזי - קשר.

עיקר הבעיה היא החולשה שלך מול המשפחה. אתה מפחד מעימותים, משתדל כל הזמן להימנע. ההימנעות שלך הביאה לכך שבעיני הילדים שלך ובעיני אשתך אתה החלש. אפשר לאכול לך את המוח ואתה תשתוק.

הכעס של ילדיך הוא לא בגלל שעזבת, הוא בעיקר כי לא דיברת. הם בוגרים, הם מסוגלים להבין. אילו היית מסביר להם שאתה לא מאושר עם אימא שלהם וגם היא לא מאושרת איתך, אם רק היית מספר להם שכבר שנים אתה חוכך עם עצמך. אם היית חי את האמת וגם בפניך שלך היית מודה שזה לא הילדים שעיכבו אותך מללכת אלא הפחדים וחוסר הבשלות. היית מפסיק להחשיב את עצמך כגיבור על  ויורד לקרקע היית לוקח אחריות על המצב. היית מסביר את עצמך ולא ממלמל מתחת לשפם וחושף שוב ושוב את חולשתך הכל היה נראה אחרת.

גבר וילד מבשלים (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
כולם צריכים ללמוד את הלקח הזה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

גם למכה וגם למוכה יש אחריות על המצב.

הבן שלך מעיז לדבר אליך נמוך כי אתה הוא זה שיצר את זה. אתה מסכים לזה, ובמובנים מסויימים איפשרת את זה. ושוב למרות הגידופים לא ענית לו בצורה משכנעת ועוצמתית. זה יקרה שוב כי זה מה שהוא חושב עליך וכנראה הרווחת את זה ביושר. לא בגין המעשה אלא בגלל השתיקות וההסתרה. שוב מילמלת משהו לא ברור ולא מתקבל וכך הכעס ממשיך לו. אתה לא עושה קאט. אתה ממשיך את חוסר התיקשורת שהיתה שם כל השנים וקיימת  גם היום.

הפתרון היחיד הוא הבנה, התחזקות ושיחה כנה. להסביר, לקחת אחריות ולהודות בטעויות. להציג את האנושיות של הסיפור שלך, לייצר אמפתיה ולא אנטגוניזם. וכל זה בקול ברור ולא במילמול מבוהל. קבל את עצמך ואת מעשיך, עשה שלום עם עצמך וכך תוכל לעמוד איתן מול כל אחד ובכל תחומי החיים.

את התוצאה הגרועה ביותר כבר השגת, שינוי בגישה יכול רק לשפר.