״בגיל 20 התחתנתי. רציתי לברוח מבית הורי. העיקר להיות עצמאית," מספרת לי שירה. "התחתנתי עם הגבר הראשון שהכרתי. נולדה לנו בת. היום היא בת 8. היינו נשואים רבע שעה... והתגרשנו. אין לנו קשר היום והוא גם לא מתפקד כאבא לילדה וגם לא משלם מזונות עבורה. היום אני נשואה בשנית. אני כבר בת 30 ויש לי תינוק חדש מהגבר החדש. הכל טוב.
חיי הזוגיות טובים מאד. אנחנו במצב כלכלי טוב, גרים בבית יפה, מבלים הרבה, יוצאים לחופשות. הכל יופי טופי.
הבעיה שלי היא שבעלי לא אוהב את בתי. הוא צועק עליה הרבה, מעניש אותה, משפיל, מקניט, טוען שהיא חצופה, שהיא ילדה בעייתית. הוא מאד אוהב את התינוק המשותף. מפנק וקונה מתנות, רק לתינוק. לבתי הוא לא מתייחס. הוא קר ומנוכר כלפיה. היא מרגישה לא אהובה והיא מקנאה בתינוק. זה מאד מעציב אותי, אבל אני לא יודעת מה לעשות. דיברתי איתו על ייעוץ. הוא לא מוכן לשמוע.״
בתך משלמת מחיר כבד על ההשרדות שלך
שירה יקרה, מבחינתי, ילדים הם ראשונים! לפני זוגיות ולפני הכל. כשמדובר בסבל של ילדים, אני קופצת. בכל שנות עבודתי כמטפלת, טובת הילדים היא נר לרגלי. את מלכדת את עצמך. את תלויה בבעלך ולכן תנועותיך מולו מוגבלות. הוא צינור האויר שלך ואת ה"חיילת" שלו. כך את גם נתפסת בעיניו, וזו הבעייה המרכזית. לזה את קוראת זוגיות טובה? אין לך ברירה, את חייבת לשכנע עצמך שזו זוגיות טובה כי את תקועה שם ומנסה לייפות את המציאות.
בעלך החדש חי בבועה של עצמו, בריכוז עצמי גבוה. הוא לא רואה את רגשותיהם של אחרים. גם לא את שלך. הוא חי מבלי להיתחשב בדבר. הוא עצמו אדם סובל ולכן אין לו מקום להכיל סבל של אחר. בודאי שטיפול יפתח את עניו אבל זה הפחד הגדול שלו ולכן הוא מסרב בתוקף לטיפול. לפתוח את העיניים משמע להתמודד וזו מילה לא מוכרת לו. הוא לא מתמודד! הבת שלך מיותרת לו בפאזל, והוא לרגע לא חושב על העוול שהוא גורם לילדה חסרת הישע.
לחינוך ילדים ביד קשה אני מתנגדת באופן גורף, אך עוד יש נחמה קטנה אם ההורה המקשה מאזן את היחסים עם הילד גם ברגעי אהבה וחום. זה עוד מאזן את היחסים. יש דרישות, אבל יש גם ליטופים. בסיפור שלך בתך חווה רק קושי. אין לה "תחנת דלק״ שתמלא אותה. גם את לא הגנה בשבילה מפני שהיא קולטת את החולשה שלך מול בעלך. אז יש לה אימא חלשה שלא מגנה, בעל של אימא שלא אוהב אותה, והיא מרגישה זאת היטב, ואח תינוק שחי בקצפת עם שני הורים אוהבים.
בתך קטנה מכדי להכיל את המועקות הנפשיות שהיא עוברת. אין לה עדיין כלים להיתמודד עם תחושת הדחייה, תחושת קוץ בתחת, תחושת מיותרת ומפריעה בחיים, נטל, מטרד. אני לא אופתע אם היא תפרנס מטפלים כל חייה, וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב היא תפתח הפרעה, חרדות, דיכאונות ואולי גם מחשבות אובדניות.
יש לך צד בעניין ואת פסיבית. במקום להיות קיר בטון מגן, את עומדת מהצד וצופה בסבל שבתך עוברת יום יום וידייך קצרות מלהושיע. את כלואה. כלואה בפחדים שלך.את בכלא מזהב. יש לך בית ואוכל ומחסה לילדייך ואם תקומי נגדו אולי תאבדי את כל זה וזה לא בא בחשבון מבחינתך. זו ההישרדות שלך והבת שלך משלמת מחיר כבד כל כך. מחיר שאת כנראה מאד תצטערי שנתת לה לשלם. בשתיקתך אינך משיגה דבר. ההיפך. את גם לא קמה להגנת ילדיייך, את גם מרגישה חלשה ונכשלת וגם בעלך מבין שאת בשליטתו.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il