"נתתי הכל, לאחר שנפצעתי המדינה מהמתנערת ממני"

"קוראים לי ניר כהן, מילואימניק, שנפצע קשה במהלך המלחמה. אני כותב את זה כי נמאס לי לשתוק. אני וכל משפחתי נתנו הכול למדינת ישראל - אבל ברגע האמת, כשאני צריך את המדינה - היא מתנערת ממני. אז נמאס לי לשתוק. כשאתה משלם מיסים - לא רואים אותך. כשאתה עושה מילואים - לא 'סופרים' אותך. כשאתה נפצע במילואים - אתה שקוף. אני לא מבקש רחמים, אני דורש צדק", כתב כהן (59) בפוסט נוקב שפרסם בפייסבוק.

אף שהיה פטור ממילואים, כהן לא היסס להתגייס אחרי ה-7.10, ושירת 160 יום בעזה ובלבנון. ב-24 באוקטובר 2024, במוצאי שמחת תורה, נפצע כהן קשה בכפר חולה מטיל גראד שנורה על שיירה לוגיסטית שבה נסע. חמישה נהרגו, עשרים נפצעו - שניים מהם קשה. כהן פונה לאיכילוב במצב קשה עם פגיעות מרוסקות ברגליים, ירך וכף רגל, רסיסים בגפיים ובבטן. הוא עבר ניתוח של שש שעות, קיבל שבע מנות דם, ולאחר מכן התחיל שיקום ארוך, פיזית ובעיקר נפשית.

כהן, טריאתלט ובעלים של חברת הפקת אירועי ספורט מצליחה, איבד במלחמת יום כיפור את אביו, שנפל ברמת הגולן. "אבא שלי נפצע בערב סוכות, אני נפצעתי בשמחת תורה. אמא שלי תמיד אמרה שסוכות זה חג מיותר", הוא מספר. שלושת ילדיו משרתים במילואים - גם בימים אלה.

על רגעי הפציעה סיפר "כל מה שעובר בראש זה שתעשה הכל כדי לחיות. אני ער, מבין שיש הרוגים ופצועים, אבל רוצה רק להגיע לבית חולים. מסביב שקט, ואני מתחיל לנסות להזיז את האצבעות, צועק שמישהו יגיע - אבל אף אחד לא מגיע. מנסה לצאת, אבל הרגל מרוסקת. בסוף הצלחתי ליפול מהרכב".

היום הוא מתנייד - לא בכיסא גלגלים - אך לא יכול לרוץ, לרכוב על אופניים או לבצע פעולות פשוטות. "אני הולך חמישה קילומטר בצליעה, אבל לא מוכן ללכת עם קביים. אני לא מסכן. ברגע שיכולתי - הורדתי את הקביים, ואני אשתקם", הוא מתעקש.

הפציעה הכניסה אותו למאבק מול משרד הביטחון ואגף השיקום: "יש לי חברה מצליחה, אבל משרד הביטחון לא יודע לטפל בזה. אני לא יכול להוציא סתם כסף מהחברה. מאז הפציעה הבאתי מנהלים במקומי, ואני לא מושך משכורת. איך אני אמור להשתקם בגיל 59? הם מבקשים ממני דוחות כספיים, ואם החברה תרוויח - יקטינו לי את התגמול. אבל אם תפסיד - ימשיכו לשלם את מה שאני מקבל היום. עם התגמול אני משלם הכל -מיסים, ארנונה, אוכל - ועכשיו גם צריך לפצות על הפסדי החברה. ואם לא אעביר דוחות יפסיקו לשלם לי". לדבריו הוא ביקש תמיכה מהמערכת: "רציתי שיעזרו לי לשמור על החברה. אין פתרון למי שנפצע בגיל 59. אני שקוף. אין הגדרה כזאת במשרד הביטחון".

חוסר הגמישות של המערכת, הוא אומר, הפך להתעללות: "אני גרוש, קשה לי ליצור זוגיות מתוך הפציעה. כל מסוק שעובר מחזיר אותי לרגעים ההם. זה לא נמדד בכסף. הפצועים צריכים שקט נפשי וביטחון, לא טרטור. במקום לעזור – הם מרימים גבה. אני לא עוד מספר בתיק. אין חמלה, אין אחריות, אין אפילו תודה".

"היום אני אומר שמי שלא חייב שלא יתגייס. כי ברגע שיקרה לו משהו הוא יהפוך לשקוף. אחרי הפגישה איתם אני לא ישן. ההשפלה, הזלזול, כאילו אני זבל. זה לא מעניין את המדינה. זה כואב, ואני אומר את זה עם דמעות. התמיכה מהאנשים מחממת, אבל הם לא יכולים לעזור. בשביל המערכת אני עוד מספר. אני מבין כל כך את איציק סעידיאן - טרטרו אותו. הכאב שלי לא רק ברגל, הוא בכל מה שלא נמדד. אני מרגיש שהתעללו בי. לימדו אותי להילחם על הכל, לא לוותר. אני רוצה להרגיש שאני שווה משהו".