המיניות לא מתקלקלת במלחמה. היא מסתגלת אליה

"אנחנו נשואים ארבע שנים, פרק ב' של שנינו, והמלחמה עוררה בנו יצרים חזקים בטירוף". כך מתאר אורי, תושב המרכז בשנות ה-40 לחייו, את הדינמיקה הזוגית המפתיעה שנולדה מתוך המלחמה עם איראן. עבורו ועבורה היא לא כיבתה את התשוקה, אלא הפכה למנוע של אינטימיות ותשוקה – ברגע שהחליטו לוותר על המרחב המוגן. "בשבוע השני של המלחמה הפסקנו לרדת למקלט, ובערך באותו הזמן קלטנו שאנחנו לא מצליחים להפסיק לגעת אחד בשנייה", הוא מספר. "זה כאילו, הפסקנו להתמגן והתחלנו להז***ן".

הבחירה המודעת של אורי וזוגתו להישאר במיטה במהלך האזעקות, השילוב בין תשוקה לסכנה, יצרו לדבריו "זריקה רצינית של אדרנלין, סרוטונין, דופמין. לשנינו היה ברור שאנחנו סתומים, שאנחנו משחקים באש כשאנחנו לא יורדים למקלט. אבל אולי גם זה חלק ממה שהתבטא בסקס, כי פתאום היינו ילדים רעים, בדגש על ילדים. ובעצם גם על רעים".

האדרנלין הזה, מספר אורי, תורגם אצלם לסשנים ממושכים של "חקירה הדדית, בלי דחף לגמור. זאת הנאה אחת מהשני מהסוג שהיה בינינו כשרק הכרנו, רק שעכשיו זה בא גם עם כל היתרונות של להכיר את ההעדפות ואת הרצונות של שנינו. שנאנו את המלחמה הזאת, אבל לאינטימיות שלנו היא עשתה רק טוב".

טלי יהודה רוזנבאום, מטפלת זוגית ומינית שהייתה בין עורכי המחקר על המיניות הישראלית לאחר 7 באוקטובר: "אנשים עם סגנון התקשרות חרדתי יחפשו לעתים קרובות מגע וחיבור מיני כדי להרגיע את עצמם, ולהרגיש שהם לא לבד בתוך הפחד"

נועם וגל (שמות בדויים), בנות 28 שחיות יחד שלוש שנים, מספרות על תחושה מחשמלת במלחמת חרבות ברזל ("המצב היה סקסי, להיות בבית ביחד ולחשוב אם האזעקה תתפוס אותנו באמצע הסקס או לא"), אבל מדווחות שהמלחמה נהפכה לשגרה שוחקת. "שאגת הארי כבר לא הייתה מלחמה מחרמנת אלא מלחמה מתסכלת", אומרת נועם. "מצב מייאש בלי תקווה ועתיד מחלחל ישר למיטה".

המציאות הישראלית של השנתיים וחצי האחרונות דחקה את כולנו לפינות קיצון, ויש לזה השפעות שונות – ומשונות, ומרתקות – על המתרחש בחדר המיטות. המיניות שלנו מגיבה לעננת האיום הקיומי ולחוסר הוודאות המתיש, ובמפגש שבין סכנת המוות ליצר החיים נחשף פסיפס מורכב: רווקים שמחפשים חום אנושי במקלטים ציבוריים לצד זוגות שנאבקים על רגע של אינטימיות, אנשים שחשים התפרצות יצרים בצל האזעקות לצד אחרים – בוודאי הורים שנאלצים להסתדר בלי מסגרות לילדים – שחווים שחיקה איטית במיניות.

"המיניות לא מתקלקלת בזמן סטרס", אומרת ענת בן-דוד, מטפלת מינית מוסמכת ועובדת סוציאלית קלינית. "היא מסתגלת אליו". המיניות לשיטתה של בן-דוד אינה נפרדת מהחיים, אלא היא חלק מהחיווט האינדיבידואלי של כל אחד מאיתנו. כשהגוף עובר למצב הישרדות, יש מי שחווה ירידה בחשק – ויש רבים שאצלם התנועה היא הפוכה, והם מחפשים את החיבור למין כדרך להרגיע את המערכת. את הספקטרום הזה ניסיתי השבוע להבין בעזרת מומחים, מחקרים, ופשוט ישראלים שהסכימו לספר מה קורה בחדר המיטות שלהם.

בוא נחתוך את כל הדבר הזה

קשה מאוד להשוות בין חמשת השבועות של מלחמת שאגת הארי לחודש הראשון של מלחמת חרבות ברזל – האיום שונה, האינטנסיביות שונה, הלך הרוח בכניסה למלחמה שונה לחלוטין – אבל מרתק לחזור למחקר על המיניות בישראל שנערך אז, שבועות לאחר 7 באוקטובר.

אורי (שם בדוי): "בשבוע השני של המלחמה הפסקנו לרדת למקלט, ובערך באותו הזמן קלטנו שאנחנו לא מפסיקים לגעת אחד בשנייה. לשנינו היה ברור שאנחנו סתומים, שאנחנו משחקים באש, אבל אולי גם זה חלק ממה שהתבטא בסקס"

במחקר של אוניברסיטת אריאל ואוניברסיטת חיפה, שבו תושאלו 1,207 ישראלים בזוגיות על ידי פרופ' עטרת גבירץ מידן, טלי יהודה רוזנבאום ופרופ' אריה לזר, נמצא כי בשבועות הראשונים של המלחמה ההיא חלה ירידה דרמטית בתפקוד המיני – הן בחשק והן בעוררות – בקרב גברים ונשים כאחד. החוקרים הסבירו זאת כחלק ממנגנון ה"הילחם או ברח": כשהמוח מזהה איום קיומי הוא מתעדף הישרדות פיזית על פני עונג, ומשבית מערכות שנתפסות באותו רגע כזניחות. אבל כשתוצאות הסקר פורסמו בנובמבר 2024, פרופ' גבירץ מידן – ראש המעבדה לחקר המיניות באוניברסיטת חיפה ומטפלת מינית מוסמכת – סייגה בריאיון ל-ynet את השורה התחתונה ואמרה כי מנגד יש אנשים ש"מתמודדים דרך הערוץ המיני, שהמיניות היא כלי לוויסות עצמי אצלם".

מיכל (שם בדוי), בת 40, גרושה ללא ילדים, לא חוותה ירידה בחשק או בעוררות; אצלה נרשמה רק ירידה בסבלנות. "הלך הרוח נהיה, 'אין לי עצבים עכשיו לצאת עם מישהו לשלושה דייטים ולשחק לפי הכללים'. מבחינתי זה נהיה, 'בוא נחתוך את כל הדבר הזה ופשוט נעשה סקס'". המלחמה, אומרת מיכל, יצרה מרחב שבו הצורך בפורקן מיני ובנחמה גובר על ציווי הכללים המסורתיים של הדייטינג.

נשים רבות סיפרו במחקר מ-2023 על צורך במגע שנובע לא נבע רק מיצר, אלא גם ואולי בעיקר מהרצון להשקיט את המערכת. כשמיכל מתארת עלייה בכמיהה לתקשורת כתוצאה מהלחץ, היא למעשה מתארת את הממצא המדעי: כשהחרדה עולה, הגוף מחפש את הדרך המהירה ביותר לחזור לתחושת חיות וביטחון, גם אם זה אומר לדלג על שלבי החיזור המקובלים. וכן, היא מזהה בעצמה עלייה בחרמנות גם פשוט כתוצאה מהלחץ המתמשך ומחוסר המעש בבית. באחד המפגשים הראשונים של מיכל בתקופה הזו, הפרטנר ניסח זאת בצורה מדויקת: "אנחנו כאילו מז***נים את המצב".

המלחמה שינתה באופן בלתי נמנע את המרחב הפיזי של המיניות. חדי אקסלרד, מרצה ללימודי משפחה ויועצת זוגית, מציינת שהמצב אילץ את הזוגות "להגדיר מחדש את התפיסות לגבי זמן ומקום, לאלתר ולהתגמש"

השוני בתגובות המיניות למלחמה קשור לאופן שבו אנחנו מווסתים סטרס ולסגנון ההתקשרות שלנו. טלי יהודה רוזנבאום – מטפלת זוגית ומינית שהייתה בין עורכי המחקר מ-2023 – מסבירה: "אנשים עם סגנון התקשרות חרדתי יחפשו לעתים קרובות מגע וחיבור מיני כדי להרגיע את עצמם ולהרגיש שהם לא לבד בתוך הפחד". לדבריה המלחמה לא יוצרת את הדפוסים האלה יש מאין, אלא פועלת כזכוכית מגדלת של מה שכבר היה קיים בתוכנו, והופכת את המיטה למקום שבו מבטא הגוף את מה שלא ניתן לומר במילים.

אם בין הרווקים והרווקות יש מי שחווה את המלחמה כמגרש משחקים של אדרנלין, הרי שעבור הורים לילדים קטנים המציאה נהפכה למבחן הישרדות לוגיסטי ששחק כל זכר לתשוקה. תומר (שם בדוי), בן 36, נשוי עם שני ילדים מתחת לגיל 5, מתאר תמונה עגומה של דריכות הורית שאינה פוסקת: "הילדים הם תוספת שהקשתה יותר על כל הסיטואציה, וגם על המיניות". המחשבות על החרדה של הילדים והצורך לתפעל אותם, מספר תומר, חדרו עמוק אל תוך הלילה: "אתה מגיע לסוף היום ולוקח איתך את המחשבות של הבת שלך, זה נשאר אצלך".

תומר מספר גם על מנגנון פריקה ייחודי שהתפתח בחמשת השבועות של המלחמה: "הריב נעשה כאילו תחליף למיניות", הוא אומר. "אנחנו צריכים לממש את הזוגיות שלנו כי היא קיימת, אבל נוצרו בינינו פערים ומתחים, אז זה פשוט התבטא בריב פיצוצים. חבל, זה יכול היה להיות אחלה מין".

המלחמה הקצינה את הפערים. תומר חיפש פורקן ליצרים וללחץ, ואילו אשתו – אחות בבית חולים – חוזרת מרוטה ממשמרות של 12 שעות ונמצאה בלחץ גדול. השחיקה הזו יצרה לדבריו "לופ של עצבים": הוא לבד עם הילדים בבית, היא מותשת מהמשמרות, והמיניות נדחקת לתחתית סדר העדיפויות.

המיניות ירדה, הצורך עלה

המחקר מ-2023 הצביע על הבדל מגדרי בתגובה למלחמה: בעוד שגברים ונשים כאחד דיווחו על ירידה בתפקוד, נשים הראו רמות גבוהות יותר של מצוקה פסיכולוגית, שתורגמה לירידה חדה יותר בחשק ובעוררות. החוקרים הסבירו שנשים נוטות להגיב לסטרס קיומי דרך מנגנון של הקפאה אינטימית, ואילו אצל חלק מהגברים הדחף המיני נותר ערוץ לגיטימי, ולפעמים יחיד, לניסיון להחזיר שליטה במציאות שיצאה מאיפוס.

מיכל (שם בדוי) מדברת על צורך ב"מישהו שרואה שאני קיימת". אם בעבר הייתה פוסלת גבר שהציע דייט בהתראה של שעה, אז במלחמה היא זרמה. לחלופין הייתה ברירת מחדל של פורקן עצמי: "אני עובדת מהבית, אז מה אני אעשה? אני מאוננת"

בתוך תחושת המצור הזו, הממ"ד הפך מחדר ביטחון לזירה האינטימית היחידה. תומר מתאר מצב שבו המחשבה על האזעקה הבאה שתעיר את התינוק לא הרפתה גם ברגעים הכי קרובים: "לא רק שלא הפסקתי לחשוב על זה, אלא שבגלל שכולנו נאלצנו לישון בממ"ד, אז גם המין כבר נכח בתוך הממ"ד". ע', גם הוא אבא לקטנטנים, כאילו ממשיך את המחשבה של תומר ואומר: "כולנו ישנו ביחד בממ"ד, אשתי ואני ושלושת הילדים, אבל אני לא הפסקתי לחשוב על סקס. נראה לי שדווקא הידיעה שזה בלתי אפשרי חרפנה אותי".

חדי אקסלרד, מרצה ללימודי משפחה באקדמית תל־אביב-יפו, יועצת זוגית ומגישת פודקאסט העוסק במערכות יחסים, מציינת כי בעת מלחמה הטיפול המיני מוזנח לטובת דרישת החירום – דבר שעלול להרחיק בין בני הזוג עוד יותר. כפי שתומר מסכם בשיברון לב, "מדינת ישראל טובעת, וכל אחד צריך לבחון איך המצופים שלו מחזיקים".

עבור נועם וגל, המגורים המשותפים הפכו ממרחב בטוח לסיר לחץ. "קשה להרגיש סקסית כשאנחנו כל היום ביחד בבית, בפיג'מות, עייפות מהירידות ומהעליות למקלט", מתארת גל מציאות שזוגות רבים יזהו: היעדר המרחק הנדרש כדי ליצור געגוע. "אין יציאות לדייטים, אין זמן בנפרד. במקום שהסקס יהיה המקום שבו נרגעים, הוא הפך לעוד גורם מלחיץ: את לא יודעת אם מעכשיו לעכשיו תצטרכי לעצור הכל ולרדת למקלט".

עבור הורים רבים, המיניות היא המקום שבו מרגישים הכי חזק את המרחק והבדידות בתוך הביחד הכפוי של המלחמה. מנגד יש מי שעבורם החרדה הקיומית היא דווקא מנוע להמשכיות: ל', בת 35, נשואה, מתארת את "הרחם שמתעורר" דווקא כשהיא ובן הזוג עברו מסע מטלטל: היא בטיפולי פוריות (IVF) והוא בטיפולי כימותרפיה. עבורה, הפחד חידד את סדרי העדיפויות: "גם אם המיניות עצמה ירדה, הצורך בה עלה. אם יש משהו שמאוד חיבר אותנו זה הפחד, הצורך שיהיה לכל אחד מאיתנו מישהו שיגונן עליו, שיהיה קרוב אליו. המלחמה גרמה לנו להבין שאנחנו רוצים לחיות עכשיו ולא לחכות".

עבור חלק מהרווקים והרווקות, המלחמה דווקא חידדה את הבדידות. מיכל מתארת תחושה של מציאות שעמדה מלכת בעוד שהשעון הפנימי שלה ממשיך לתקתק: "המרחק ביני לבין הזוגיות גדל בזמנים כאלה, וזה גרם לגעגוע פנימי למשהו שלא מתממש". הבדידות הזו הופכת ליצרית יותר, דחופה יותר, והצורך בחיבור אנושי מיידי יוצר סיטואציות שגובלות בסוריאליזם. אלונה (שם בדוי), רווקה בת 33: "מין זה ממש עיסוק טוב. אין מה לעשות, המצב ממש קשה ומפחיד, ונחמד שיש משהו אחר להתעסק בו".

ענת בן-דוד, מטפלת מינית מוסמכת ועובדת סוציאלית קלינית, מזכירה את החיווט האינדיבידואלי של כל אחד מאיתנו: כשהגוף עובר למצב הישרדות, יש מי שחווה ירידה בחשק – ויש מי שמחפשים את החיבור למין כדרך להרגיע את המערכת

אלונה מתארת מצב של "משחקים בזוג": בגלל החרדה והזמן הפנוי, דברים התקדמו במהירות לא סבירה. "היו כל מיני סיטואציות שהתקדמו מאוד מהר, למשל להכיר בן אדם ומהר מאוד לשבת לקפה עם חברים שלו, או מהר מאוד לישון ביחד".

הנטייה של אלונה ושל רווקים אחרים להאיץ תהליכים מקבלת הסבר מרתק במחקר מ-2023: החוקרים מצאו שאנשים עם סגנון התקשרות חרדתי נוטים להשתמש במיניות ובקרבה פיזית כדרך להרגיע את עצמם ולוודא שהם לא לבד מול האיום. המין והקרבה משמשים מעין משכך כאבים נפשי, שמאפשר להשקיט לרגע את מערכת העצבים הדרוכה ולהרגיש מוגנים בתוך בועה אנושית, גם אם זמנית.

מיכל מדברת על צורך ב"מישהו שרואה שאני קיימת". אם בעבר הייתה פוסלת גבר שהציע דייט בהתראה של שעה מראש, אז במלחמה היא זרמה ("לא יצאתי מהבית שבועיים, אז מה אני משחקת משחקי כבוד עכשיו?"). באופן כמעט צפוי, היא מתארת גם חוויה מביכה שבה דייט ראשון הפך למפגש קהילתי כפוי: "רצנו למטה למקלט, והוא חמוד, מתחיל לדבר עם השכנים. אבל הכרנו רק לפני שעה, ואנחנו כבר בתוך הפרלמנט של המקלט".

אינטימיות במרחב הציבורי

יואב, רווק בן 20 שהתבגר מינית לתוך רצף של מגפה ומלחמות, מתאר מציאות שבה החיים החברתיים והמיניים פשוט קפאו. הוא מספר על רגעים שבהם ישב במיטה ועשה לעצמו נעימי בגב רק כי אין אדם אחר שיעשה זאת. "זה שבועות שלמים בפיג'מה", הוא אומר ומתאר איך אפילו פעולות המקלחת או האוננות הפכו להלם של מגע בתוך עולם מנוכר. "החיים שלי התנוונו לתוך הטלפון", הוא מנסח את זה.

אלונה מצדה חזרה למשהו ישן ומוכר כדי להשיג אמפתיה: "נפגשתי כמה פעמים עם האקס, שכבנו כמה פעמים והיה ממש נחמד. זה לא היה קורה אם לא הייתה מלחמה". ואילו נועם וגל מעידות על עלייה בצורך במגע פיזי עוטף למרות הירידה בחשק המיני: "יש רצון להרגיש ביחד באפוקליפסה הזאת", אומרת נועם על הלילות בחיבוק, על יד שנשלחת במקלט או התכרבלות מול הטלוויזיה.

מיכל מתארת חוויה מביכה וכמעט בלתי נמנעת שבה דייט ראשון הפך למפגש קהילתי כפוי: "רצנו למטה למקלט, והוא חמוד, מתחיל לדבר עם השכנים. אבל הכרנו רק לפני שעה, ואנחנו כבר בתוך הפרלמנט של המקלט"

המומחיות מדגישות כי כל הדינמיקות הללו הן תגובות אנושית נורמליות למצב לא נורמלי. בן-דוד מציינת כי עבור רווקים, המלחמה מחדדת את השאלה "מיהו האדם שלי בעולם"; רוזנבאום מוסיפה שסקס יכול להיות מנגנון התמודדות בריא אם הוא ממקום של נחמה וחיבור, אך מזהירה ממצבים שבהם הוא הופך למנותק וכפייתי. הרי בסופו של דבר, כפי שמיכל מסכמת, "כל מה שאפשר לעשות כדי להפסיק לחשוב בתוך הגיהינום הזה – נעשה".

כשהמציאות הופכת לבלתי נסבלת, לפעמים ההומור הופך לקו ההגנה האחרון בחדר המיטות המושבת. ל' מספרת שהאינטימיות הפיזית פינתה את מקומה לצחוק מר: "העיסוק שלנו בחודש האחרון היה בעיקר בדיחות על סקס. מאוד דיברנו על זה ואנחנו התגעגענו, אבל המקסימום היה להריץ דאחקה וללכת לישון". עבורה, זה היה מצב הכרחי כדי שלא להתפרק.

תומר, שהאינטימיות שלו הושבתה מסיבות אחרות, מדבר על נזק נפשי מצטבר. "אשתי אכלה סרטים על זה שהכנסנו שני ילדים לסיטואציה הזאת", הוא אומר ומתאר את הניסיון הנואש "לא להרוס" את הילדים בזמן שהם מתפקדים כצוות לוגיסטי. ל' מחזקת את התחושה הזו וטוענת שההחלטה להביא ילדים למציאות כזו היא אי-שפיות – אלא שלדבריה, ללא אותה "נקודת חוסר שפיות מובנית", המשימה של הורות במלחמה פשוט קשה מדי לעיכול.

בתוך הכאוס נוצרו דפוסי התנהגות משונים שכמעט לא מדוברים בשגרה. הצורך בפורקן מיידי ומהיר הפך לעתים לעניין טכני לחלוטין. עבור תומר זה היה ניסיון "להשתיק את המוח" דרך סמים קלים או אוננות חטופה בשנייה שהילדים נרדמים, ומיכל מעידה על דפוס דומה של פורקן עצמי כברירת מחדל: "אני עובדת מהבית, אז מה אני אעשה? אני מאוננת".

המלחמה שינתה באופן בלתי נמנע גם את המרחב הפיזי של המיניות. אקסלרד מציינת שהמצב אילץ את הזוגות "להגדיר מחדש את התפיסות לגבי זמן ומקום, לאלתר ולהתגמש". עבור חלק מהמרואיינים, המרחב המוגן השכונתי הפך לזירה חברתית שבה פוגשים אקסים או דייטים כושלים במצבים הכי פחות מחמיאים. אלונה מציינת את החיסרון הלוגיסטי הזה: "לפגוש במקלט מישהו שהיה לך איתו משהו וזה נגמר... ופתאום אתם צריכים להיפגש כמה פעמים ביום". האינטימיות, שבעבר הייתה מוגנת בין ארבעה קירות, נשפכה כעת למרחב הציבורי המשותף.

אי שפוי בים

המסע בנבכי המיניות הישראלית תחת אש חושף אמת פשוטה ועתיקה: הגוף שלנו לא מחכה שהמלחמה תיגמר כדי להרגיש. החרדה היא דלק שמצית יצרים רדומים אצל חלקנו, ועבור אחרים היא משקולת שחונקת כל רצון למגע. בן-דוד מסכמת ומרגיעה שבתוך הכאוס הזה הכל נורמלי – אם מדובר באסקפיזם המיני של הרווקים שמשחקים בזוג כדי לא להיות לבד במקלט, או בהורים שחווים ירידה בחשק כי הם עסוקים בהישרדות תפעולית. הכל חלק ממנגנון הסתגלות למציאות בלתי אפשרית.

תומר מתאר מצב שבו המחשבה על האזעקה הבאה שתעיר את התינוק לא הרפתה גם ברגעים הכי קרובים: "לא רק שלא הפסקתי לחשוב על זה, אלא שבגלל שכולנו נאלצנו לישון בממ"ד, גם המין כבר נכח בתוך הממ"ד"

בסופו של דבר, האינטימיות היא הגשר שמאפשר לנו לחזור לעצמנו, גם אם הדרך לשם רצופה בדיחות על סקס במקום בסקס עצמו. כפי שמנסחת את זה ל', המיניות דורשת תשתית בסיסית של ביטחון שכרגע נסדקת: "אם אין לנו את נחת הרוח של לישון, לאכול ולהתפרנס, אם אין לנו ביטחון – אז אנחנו גם לא נז***ן".

זה היה המבחן של הזוגיות הישראלית: היכולת למצוא רגע של קרבה בתוך רעש המלחמה ולזכור שגם כשהמדינה נאבקת בגלים, המצופים האינטימיים שלנו הם אלו שמחזיקים אותנו מעל המים. ולמרות השחיקה והפערים, נתוני המחקר מ-2023 חשפו גם נקודת אור מפתיעה: בעוד שהתפקוד המיני נפגע, שביעות הרצון הכללית מהקשר הזוגי נשארה יציבה אצל מרבית הנשאלים.

במציאות שבה האזעקה יכולה לקטוע כל רגע של חסד, החיפוש אחר חום אנושי הופך למעשה של התנגדות אקטיבית לייאוש. במציאות שבה העולם החיצוני מתפרק, הזוגיות היא אי של שפיות – ולכן האינטימיות בימי מלחמה היא הרבה מעבר לסקס. היא המקום שבו אנחנו מחפשים אישור לכך שיש לנו עוגן, שמישהו רואה אותנו, ושבתוך הכאוס עדיין יש לנו בית רגשי לחזור אליו.