אני אישה אוטיסטית. אמא לשני ילדים אוטיסטים

אני אישה אוטיסטית. אמא לשני ילדים אוטיסטים. וגם עובדת עם אוטיסטים. שלוש נקודות מבט על אותה מציאות - מציאות שבה "סובלנות" היא לא ערך חינוכי יפה, אלא תנאי בסיסי לקיום. אבל נדמה שהעולם שלנו, דווקא עכשיו, הולך ומתרחק מהרעיון הזה. אנחנו חיים בעידן שמקדש אחידות, דימוי, שלמות. עידן שבו כל חריגה הופכת מיד ל"בעיה". אם אתה לא חושב כמוני - אתה אויב. אם אתה מרגיש אחרת - אתה לא תקין. אם אתה מתנהג אחרת - אתה לא שייך.

תרבות ה-cancel culture, תרבות הביטול, הפכה לנורמה. היכולת שלנו לשאת מורכבות, להקשיב, להשהות שיפוט - נשחקה לגמרי. וכשאין מרחב למורכבות, אין גם מקום לאוטיסטים. אני חושבת על זה הרבה, במיוחד עכשיו, לקראת יום הסובלנות הבינלאומי. כי דווקא בימים שבהם החברה מפולגת, עייפה, עסוקה בלחלק ציונים ולצוד אשמים - קשה לדבר על סובלנות אמיתית. ובכל זאת, נדמה לי שאין רגע חשוב מזה לשיחה הזו.

אני גיליתי שאני אוטיסטית רק בגיל מאוחר. לא כי זה לא היה שם קודם - אלא כי כל חיי ניסיתי לא להיות מי שאני. ניסיתי להידמות לאחרים, להכניס את עצמי לתוך תבניות שנחשבו "נורמליות" לשחק את המשחק של "להיראות מתפקדת", "להיות תקינה", "להסתדר חברתית".

וזה התיש. זה כיבה אותי מבפנים. כי החיים בתוך מסכת מתמדת של הסתרה, תיקון עצמי, ניתוח כל מילה ומבט - הם לא חיים. זה בית כלא פנימי שבו כל יום אתה שופט את עצמך מחדש, רק כדי לזכות באישור זמני מהעולם. אני לא רוצה שהילדים שלי יחיו כך. אני לא רוצה שהם ילמדו שלהיות אתה עצמך זה משהו שצריך לתקן, להסתיר, למתן. אני רוצה שהם יגדלו בידיעה שהם לא שבורים, שהם לא "גרסה פחות טובה" של מישהו אחר. כי כשאומרים לאדם מגיל צעיר שהוא צריך להשתנות כדי להיות "בסדר", הוא לומד דבר אחד: שהוא עצמו לא מספיק טוב. ואז הוא גדל להיות מבוגר שמנוכר לעצמו. מבוגר שיודע לשחק תפקידים, אבל לא יודע מי הוא באמת. מבוגר שמפחד לטעות, שמפחד להכאיב, שמפחד לדבר. מבוגר שמרגיש זר בתוך חייו. זו אחת התוצאות הכי כואבות של תרבות שאין בה סובלנות אמיתית: היא מייצרת דורות של אנשים שמנותקים מעצמם. אנשים שלא לומדים להיות, אלא רק "להיראות".

וזה לא רק סיפור אישי. זו שאלה חברתית רחבה: איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו, כשאנחנו מתייחסים לאוטיזם, או לכל שונות אחרת, כאל תקלה שצריך “לתקן”? כשמנהיגים בעולם, כולל נשיאים ושרים, מדברים על אוטיזם כ“טעות של הטבע” שצריך “לפתור אחת ולתמיד” - הם לא רק טועים מדעית. הם מחזקים תפיסה מוסרית הרסנית, שלפיה יש בני אדם שמגיע להם פחות מקום. אבל אוטיזם הוא לא טעות. זו דרך אחרת להיות אנושי. היא לא פחות טובה, היא פשוט שונה. וזה בדיוק המקום שבו מתחילה הסובלנות - לא בהכלה של הדומים לנו, אלא בקבלה של מי שפועל, מרגיש וחווה אחרת מאיתנו.

סובלנות אמיתית איננה "אני אסבול אותך כל עוד תשתדל להיות כמוני". היא היכולת לומר: "אני מקבל אותך גם אם לא תשתנה בכלל". גם אם אתה מדבר אחרת. גם אם אתה לא מביט בעיניים. גם אם אתה צריך שקט. גם אם אתה מתרגש מדי, מתעייף מדי, מרגיש מדי. העולם נוטה לשכוח שסובלנות היא לא חולשה. היא חוזקה מוסרית. היא אמירה: אני לא מפחד ממך. אני מוכן ללמוד ממך. ואולי דווקא כאן, בחברה הישראלית כל כך מקוטבת, כל כך רעילה לפעמים, יש לנו הזדמנות לחשוב מחדש מה פירוש "לחיות יחד".

כי לחיות יחד זה להכיר בכך שלכולנו יש מקום, גם אם אנחנו תופסים את המציאות אחרת. וזה מתחיל לא במערכות חינוך או בקמפיינים תקשורתיים - אלא בבתים, בשיחות עם הילדים, בהורים שמסבירים להם שהעולם מלא בצבעים, לא בגווני אפור של נכון ולא נכון. ביום הסובלנות הבינלאומי אני רוצה להזכיר לעצמי ולעולם: הסובלנות האמיתית לא נמדדת בשלטים ברחובות או בהצהרות חגיגיות. היא נמדדת ברגע הקטן שבו אנחנו פוגשים אדם שלא דומה לנו - ובוחרים לראות בו פשוט בן אדם.

הכותבת היא מנתחת התנהגות ורכזת טיפול ב'טיפולי' - החברה להתפתחות הילד, אמא לשני ילדים על הרצף האוטיסטי