חניכים הביאו סכינים לפעולה ושלפו אותם מול כולם. האלימות מהבית זולגת אלינו, אל הצופים

הקיץ הזה היה חריג בתנועת הצופים. בתוך שבועות ספורים צצו בזה אחר זה דיווחים על אירועי אלימות חמורים במחנות הקיץ ברחבי הארץ, על קטטות המוניות, על טקסי חניכה שהסתיימו בהשפלות קשות ועל מקרים שהובילו להשעיית חניכים ולחקירות פנימיות. עבור מי שגדל על ערכי הרעות, המנהיגות וכבוד האדם, שמזוהים עם התנועה, נדמה שמשהו השתנה.

"יש יותר אירועים אלימים בצופים", מודה השבוע אלעד סנדרוביץ', מזכ"ל התנועה, ביושרה שאינה מובנת מאליה. "ולא רק שיש יותר אירועים, אלא גם העוצמה של האלימות עלתה. תמיד היו חניכים שהלכו מכות, אלה בני נוער ויש לצופים פרוטוקול של מה צריך לעשות במקרים כאלה, אבל השנה התמודדנו לראשונה גם עם כל מיני מקרים חריגים וקיצוניים, למשל חניכים שהביאו סכין לפעולה ושלפו אותו מול כולם. זו עליית מדרגה".

רגע, חניכים ממש שלפו סכינים במהלך פעולות?
"כן. היו לנו שני מקרים נפרדים כאלה. חשוב להגיד שיש בערך 50 ימי פעילות בשנה לכל אחד מ-100 אלף החניכים, ואלה 'רק' שני מקרים, אבל אנחנו מסתכלים על השניים האלה. אין ספק שבאופן כללי יש עלייה באלימות של בני הנוער, והאלימות הזאת זולגת גם לצופים. הרי הם הגיעו עם הסכינים מהבית".

אלעד סנדרוביץ', מזכ"ל הצופים: "במהלך הקיץ האחרון הגיעו אליי שישה מקרי אלימות קיצוניים נגד חניכי שכבה ט', וזה המון. האלימות הזו, כחלק מטקס המעבר לשכבה הבוגרת, היא נקודה שאנחנו מודעים לה ומנסים לטפל בה"

סנדרוביץ' מספר שמאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל מורגשת בצופים נוכחותה של האלימות בחייהם של בני הנוער. "החשיפה למלחמה ולמוות הרבה יותר גדולה, כמעט ואין שבט בארץ שאין בו נופל צעיר שהחבר'ה מכירים", אומר מי שמילא שורת תפקידי ניהול בתנועה במשך קרוב לשני עשורים. "זה מצטרף לכל מה שעבר על בני הנוער האלה בשנים האחרונות – הקורונה, הסגרים – וזה מתח שהצעירים חיים באופן יום-יומי. הוא מתפרץ בין היתר באלימות, גם בצופים".

בחודש האחרון שוחחתי עם הורים רבים ששולחים או ששלחו עד לאחרונה את ילדיהם לתנועה. לצד רשמים מחוויות חיוביות, הטמעה של ערכים חינוכיים ושליחות חברתית הגיעו גם סיפורים על מעשי השפלה, אלימות והפחדה – בעיקר במסגרת טקסי חניכה של השכבות הצעירות במעבר לשכבה הבוגרת. "השבוע ישבתי עם שתי חברות של הבת שלי, בנות 15, והן סיפרו לי על טקס 'שבירת דיסטנס' שהבנות שלהן עברו מהשכבה הבוגרת בשבט", מספרת עינת (שם בדוי), שכמו כל המרואיינים לכתבה זו ביקשה שלא נחשוף את שמה או את שם השבט המדובר. "הטקס כלל לילה שלם של טרטור, מכות, הליכה על הברכיים מהשבט לנקודה מרוחקת, קללות. מי שבכה או בכתה – הוכה, בעיקר הבנים. ומה שיותר נורא בעיניי זה שבדרך לשם נאסר על הילדים להסתכל לבני השכבה הבוגרת בעיניים. הובהר להם שהם צריכים לעבור צד במדרכה אם הם רואים אותם, ושאסור להם ללכת לקפה שהם יושבים בו. מסתבר שלאורך שנים יש שם הפחדה של ממש בנושא הזה".

עינת (שם בדוי): "שתי חברות של הבת שלי, בנות 15, סיפרו לי על טקס 'שבירת דיסטנס'. הטקס כלל לילה שלם של טרטור, מכות, הליכה על הברכיים מהשבט לנקודה מרוחקת, קללות. מי שבכה או בכתה – הוכה, בעיקר הבנים"

"אני מדברת איתך כי אני מרגישה שחייב להיות שינוי בהתנהלות של הצופים", אומרת ורד (שם בדוי), אמא לחניך בכיתה ט'. "הילד שלי עובר השפלות ואלימות", היא מספרת ומיד מבהירה: "אם הוא או החברים שלו יידעו שדיברתי איתך נגד הצופים, הם מאוד יכעסו".

ובכל זאת את מדברת.
"אבל אני מפחדת שאם יידעו שדיברתי, יציקו לבן שלי. ואני יודעת שאם המדריכים של הבן שלי ידעו שדיברתי, השיבוץ שלו להדרכה בשנה הבאה ייפגע".

מה בדיוק נעשה לבן שלך?
"הוא והחברים שלו לשכבה עוברים התעמרות אלימה, אבל הבן שלי לא רואה את זה ככה. הוא חושב שזה בסדר, שככה זה בצופים. ברגע שאתה חמישיסט – אתה חווה אלימות, וככל שאתה מקובל יותר, ככה אתה חווה יותר אלימות. חבר שלו אמר לי, 'אם לא מחמששים (מכים – ל"ש) אותך, אתה לא שווה'. מי שלא מרביצים לו מתבאס".

הם יוצאים עם צלקות ודמעות בעיניים

הצופים נחשבת לתנועת הנוער הגדולה בישראל. היא פועלת בארץ משנת 1919, וכיום יש בה כ-100 אלף חניכים וחניכות בכ-240 שבטים ברחבי הארץ. מודל ההדרכה קבוע: החמישיסטים, תלמידי ותלמידות כיתה ט', יוצאים לשנה של קורסים ולמחנה הדרכה ובסופם, בכיתה י', הם הופכים בעצמם למדריכים של ילדים צעירים יותר – החל בכיתה ד'. אני בעצמי הייתי חניכה ומדריכה בצופים, והזיכרונות שלי משם טובים, מעצבים. כמו כל מי שגדל בתנועה, אני זוכרת גם ויכוחים, קללות ואפילו אלימות, אבל הם מעולם לא הגדירו בעיניי את החוויה. הצופים היו עבורי מקום של חברים, אחריות, עשייה, ערכים ושייכות. אני עדיין מאמינה שזו אחת המסגרות הטובות ביותר לבני נוער, ואחד הדברים שהפתיעו אותי בהכנת התחקיר הוא שגם הורים לילדים שעברו דברים קשים בתנועה חושבים ככה. עם זאת, מכל המרואיינים והמרואיינות עולה דרישה ברורה לבדק בית.

במובנים רבים, לשייכות לשבט צופים יש מאפיינים של שירות בצה"ל: סמל, מדים, משמעת גבוהה, שהייה ממושכת בשטח, היררכיה ברורה בין ותיקים לצעירים – וטקסי חניכה. גם בצה"ל נשמרה במשך שנים תרבות של "זובור" והשפלה טקסית שנחשבו בעיני רבים לחלק בלתי נפרד מההשתלבות במסגרת, אלא שבסופו של דבר הבין הצבא שהם מזיקים ומצלקים, ופעל נגדם. אבל בצופים, כך לפי העדויות בתחקיר, טקסי חניכה הכוללים השפלות ואלימות ממשיכים להתקיים.

ורד (שם בדוי): "הבן שלי עובר התעמרות אלימה, אבל הוא לא רואה את זה ככה. הוא חושב שזה בסדר, שככה זה בצופים. ברגע שאתה חמישיסט – אתה חווה אלימות, וככל שאתה מקובל יותר, ככה אתה חווה יותר אלימות. מי שלא מרביצים לו מתבאס"

"בציבור יש תפיסה שהצופים הם מקום ערכי ובטוח, אבל לפחות ממה שאני מכיר, המציאות בשטח רחוקה מזה", מספר רונן (שם בדוי), אב לשניים. "כשהבנים שלי היו בכיתות ט' ו-י', השמיניסטים הפעילו כלפיהם אלימות קשה. הם סיפרו לי שלוקחים אותם בקבוצות לחדרים, מכים אותם, והם יוצאים משם עם שריטות, צלקות, דם ודמעות בעיניים. הם לא הרגישו שיש להם אפשרות להתנגד או להתלונן, כי מיד היו מסומנים כבכיינים או כמלשינים".

התחקיר העלה עדויות נוספות על אלימות כלפי תלמידי שכבה ט' מצד תלמידי השכבות הגבוהות. בין היתר סופר לי כי לפני כשנתיים קשרו תלמידי י"א שני חמישיסטים לעץ והכו אותם; על חניכים אחרים הושלכו ביצים כחלק מטקס זובור; אחד המרואיינים סיפר על ניצול של חמישיסטים לקראת מחנה קיץ בעבודה בלי הפסקה, ברצף של לילות ללא שינה. לדבריו הוא נקרע בין הידיעה שעבורם זו הרפתקה לדברים שהוא כבגיר יודע על מניעת שינה.

סנדרוביץ' טוען שלא שמע על האירועים הספציפיים הללו, אבל אומר: "במהלך הקיץ האחרון הגיעו אליי שישה מקרי אלימות קיצוניים נגד חניכי שכבה ט', וזה המון. האלימות הזו, כחלק מטקס המעבר לשכבה הבוגרת, היא נקודה שאנחנו מודעים לה ומנסים לטפל בה".

לטפל איך?
"בין היתר הקמנו את 'מרחב בטוח', שהוא מנגנון מסודר של דיווח, עדכון, טיפול והעברת מידע לרווחה ולעובדים סוציאליים. צריך להבין: אפשר לעשות טקס חניכה מקסים ויפה, אבל יש לא מעט מקרים שבהם זה הולך למקום של השפלה והפחדה, וזה קו אדום מבחינתנו. התנועה עושה מלחמת חורמה נגד הדבר הזה. להגיד לך שזה מצליח? את רואה שלא ב-100%, אבל אני כן מרגיש שאנחנו במקום הרבה יותר טוב".

ועדיין, עם השתיקה של החניכים, אפשר להניח שרוב המקרים לא מגיעים לפתחך.
"ברור שאתגר נוסף בתוך זה הוא שהרבה חמישיסטים מרגישים מחויבים לתהליך הזה של טקס החניכה. הם מרגישים שהם צריכים לעבור את המסע הזה, אז גם אם הם חווים אלימות, הם לא מספרים. אני לא מאשים אותם, הם נמצאים במקום ובזמן שבו הם רוצים להרגיש הכי שייכים, אז הם מקבלים על עצמם את האירוע. אבל אני ותנועת הצופים לא מקבלים את זה. הדיסוננס בין האלימות הזו לבין חוסר השיתוף של החניכים – זה משהו שאנחנו מתעסקים בו באופן מאוד משמעותי".

הצופים כסת"חו את האירוע

באוקטובר 2018 נחשף ב"הארץ" כי נערה בכיתה י' עברה תקיפה מינית חמורה במהלך סמינר של הצופים. בן שכבתה, שחשב שהיא ישנה, היה הפוגע. הנערה והוריה התלוננו לשבט הצופים, אולם הפוגע המשיך להגיע לפעילויות. הצעירה סיפרה אז שדיווח על האירוע נמסר לשירותי הרווחה – ואלה קבעו כי הנער כשיר להדריך בצופים לאחר טיפול של מספר מפגשים. בהמשך הוא הדריך חניכים ואף ריכז את השבט המדובר.

הפרשה הזו התפוצצה לפני שסנדרוביץ' נכנס לתפקיד המזכ"ל, אך הוא מכיר היטב את הפרטים. "הסיפור הזה גרם לנושא של פגיעות מיניות להיות הרבה יותר מדובר בתוך הצופים", הוא מספר. "הקמנו ועדה ברשות שופטת מחוזית בדימוס. היא בחנה את הנושא לעומק ויצרנו פרוטוקולים חדים וברורים להתמודדות עם תקיפה מינית. היום כל מרכז שבט עובר הכשרה של יום שלם עם איגוד מרכזי הסיוע".

מהעדויות שהגיעו אלינו, נראה שהפרוטוקולים וההכשרות לא תמיד מספיקים. "הבת שלי, בת 10, הותקפה מינית בידי חניך משבט אחר בטיול של הצופים", טוענת יעל (שם בדוי) ממרכז הארץ. "הילדה סיפרה לי שאותו ילד, בן גילה, הציק לה כל הטיול ובערב אמר לה 'חכי ללילה'. כשהם הלכו לישון הוא תפס את היד של החבר הכי טוב של הבת שלי והניח על החזה שלה, גרם לו לחפון את החזה שלה ולא לשחרר. היא קמה לתוך זה באמצע הלילה, וזה היה לה ממש טראומטי. היא סיפרה למדריכה שלה, אותו ילד הכחיש, והלילה כאילו המשיך כרגיל. אפילו לא הרחיקו ממנה את הילד. בסוף היא שמה שעון שהעיר אותה כל 10 דקות, עד הבוקר, כדי לוודא שהוא לא מציק לה. אני שמעתי על הסיפור הזה בבוקר, והתחרפנתי".

רונן (שם בדוי): "השמיניסטים הפעילו כלפי הבנים שלי אלימות קשה, הם סיפרו לי שלוקחים אותם בקבוצות לחדרים ומכים אותם. הם לא הרגישו שיש להם אפשרות להתנגד או להתלונן, כי הם מיד היו מסומנים כבכיינים או כמלשינים"

נעשה משהו מערכתי בעניין?
"גיליתי שהמרכזת של השבט שמעה על הסיפור רק בבוקר, ועד אז לא עשו שום דבר. המדריכה של הבת שלי, ילדה בת 16, הקשיבה לה ותמכה בה, אבל לא היה לה יותר מדי מה לעשות. שיגע אותי שלא היה נוהל מסודר למקרה של פגיעה מינית".

אורנה (שם בדוי), אמא לילד בכיתה ו': "הבן שלי סיפר ששני בנים צילמו כמה בנות מתלבשות באוהל באחד הטיולים בשנה האחרונה. המדריכה של אותן בנות ניסתה לדבר איתם, והם תקפו אותה באלימות. הילד סיפר לי שהמדריכים עשו לכל השכבה שיחה ואיימו עליהם שיזמינו להם משטרה. הוא התקשר אליי בוכה בטירוף כי הוא חשב שיבואו לעצור אותו, למרות שלא היה לו קשר לאירוע".

הייתה איזו תגובה של התנועה?
"הצופים כסת"חו את האירוע. מבחינתם זה נסגר בזה שהבנים אמרו שהם לא צילמו, ועשו שיחת נזיפה לכולם. התחושה היא שאין אמא ואבא".

סנדרוביץ' אומר שלא היה מודע למקרים המדוברים, ומחדד: "לאירועים כאלה יש נוהלי דיווח מסודרים. מרכזי השבט מדווחים לצוות ההנהגה, לרווחה וכך הלאה. עובדות סוציאליות מנחות את הצוותים המקצועיים איך הם צריכים לפעול, מתי יש חובת דיווח ואיך מדברים עם ההורים. היו לנו אירועים שבהם עודדנו הורים להתלונן למשטרה, כי אנחנו לא יכולים להגיש תלונה על הילדים האלה, אבל אנחנו כן מדווחים לרשויות הרווחה".

סנדרוביץ: "לא רק שיש יותר אירועים, אלא גם העוצמה של האלימות עלתה. תמיד היו חניכים שהלכו מכות, אלה בני נוער ויש לצופים פרוטוקול של מה צריך לעשות במקרים כאלה, אבל השנה התמודדנו לראשונה גם עם מקרים חריגים וקיצוניים"

על אף נוהלי הדיווח המסודרים, כמעט בכל השיחות שקיימנו עלתה הטענה ש"אין מבוגר אחראי" וכי מרכזי השבט, צעירים בשנות ה-20 שלהם, לא בהכרח מדווחים לצוות ההנהגה על אירועים קשים. הורים סיפרו שברגעי משבר לא הורגשה נוכחות של גורם שמסוגל לזהות בזמן אמת אירועי אלימות, לעצור אותם ולתת מענה לנפגעים. לטענת ההורים, האחריות בשטח מוטלת לא פעם על מדריכים צעירים, בסך הכל בני 16–18, ושמספר אנשי הצוות הבוגרים הולך וקטן.

ילדים פשוט הרביצו

מבדיקה שערכנו בארבעה שבטים שונים עלתה תמונה דומה: בעוד בכל שבט אמורים להיות מועסקים ארבעה או לפחות שלושה מרכזים בגירים, אחרי שירות צבאי, בפועל יש רק אחד או שניים. "המחסור בצוות בוגר הוא אתגר שמלווה אותנו כבר 15 שנה", אומר סנדרוביץ'. "מרכז בוגר זו עבודה מאוד קשה ואינטנסיבית – טיפול במאות חניכים, עבודה מסביב לשעון ואחריות על כל המערכת – והשכר בה לא גבוה. תמיד היה אתגר לגייס מרכזים בוגרים שיישארו לאורך זמן, ובשנים האחרונות הצטרפה לאתגר הזה גם המלחמה, כי החבר'ה שבאים להיות מרכזים עושים בדרך כלל הרבה יותר ימי מילואים".

התהליכים שעליהם מדברים גם סנדרוביץ' וגם ההורים ששוחחנו איתם התנקזו לתוך אירוע שתיעוד שלו הופץ ברשתות החברתיות בתחילת החודש: קטטה המונית בין עשרות חניכים של הצופים, באמצע יער, ואין מי שיפריד. כעת כבר ידוע כי באירוע נפגעו הורים ומדריכים שנכחו במקום, ונאלצו לקבל טיפול רפואי. "זה היה סופר-מפחיד", מספרת חניכת שכבת י"א שהייתה שם. "זה התחיל מריב קטן על איזו חולצה, והפך לאירוע עצום. היה המון אבק, מלא בלגן, ילדים פשוט הרביצו סתם ככה. ידיד שלי נקע את הכתף, גם אני נפלתי". מהצופים נמסר אז בתגובה כי התנועה "רואה את האירוע החריג שהתרחש ביער ציפורי בחומרה רבה ולא תקבל התנהגויות אלימות שחורגות מערכי התנועה. הנושא נמצא בטיפול ואנו נוקטים בכל האמצעים העומדים לרשותנו".

שבוע לאחר מכן פורסם כי במחנה קיץ אחר, חניך בעל צרכים מיוחדים ספג השפלות והתעללות מילולית ופיזית במסגרת טקס זובור. לפי הפרסומים, חניכים במחנה התעללו בנער ואף הטילו את מימיהם בפיו (מבדיקה שערכנו עולה כי הנער שנפגע לא היה בעל צרכים מיוחדים; שאר הפרטים אושרו). כמה ימים קודם לכן כיבו חניכים סיגריות על חניך אחר כחלק מטקס זובור. מהצופים נמסר אז כי "בני הנוער שלקחו חלק באירוע הורחקו מיידית מהמחנה והושעו מפעילותם בתנועה. בנוסף, עצרנו את הפעילות למען שיח מקיף וחידוד התנהגות מקובלת וערכים".

החודש, לאחר שהופץ התיעוד של הקטטה ההמונית בין חניכי הצופים, פורסם כי חניך ספג השפלות והתעללות במסגרת טקס זובור. לפי הפרסומים, חניכים הטילו את מימיהם בפיו. כמה ימים קודם לכן כיבו חניכים סיגריות על חניך אחר

אפשר לקוות שלדברים יש השפעה בשטח, אפשר גם לתהות אם השעיה היא עונש חמור מספיק על התעללות. כך או כך, הודעה של הנהגת תל אביב שפורסמה לפני כשלושה שבועות מעידה שבינתיים ממשיכה האלימות לבעבע: "ילדים בשכבות ו'-ז' משבטים שונים בצפון העיר מתכננים להיפגש היום בלילה בשביל לריב. מדובר על קבוצות מהצופים ולא מהצופים. אנו מבקשים את שיתוף הפעולה שלכם: אנא, פקחו עין איפה הילדים הלילה על מנת לוודא שהם לא נגררים לתוך אירוע אלימות מתגלגל".

האלימות, כפי שמדגיש סנדרוביץ', לא נוצרת בתוך הצופים: היא חודרת אל התנועה מהרחובות ומהבתים. לפני כשלושה שבועות, בדיון בוועדה המיוחדת של הכנסת לענייני הצעירים, נחשפו נתוני מחקר שערכו פרופ' סופי וולש ופרופ' יוסי הראל-פיש מאוניברסיטת בר-אילן; על פי המחקר, בשנים 2023–2025 נרשמה עלייה של 50% בדיווחים של תלמידים שהיו קורבנות להצקות או לבריונות – וזאת לאחר שנים של ירידה עקבית בדיווחים כאלה. 43.4% מהבנים דיווחו על השתתפות לפחות בקטטה אחת במהלך 12 החודשים האחרונים, לעומת 37.3% ב-2023; בקרב הבנות עומדים הנתונים על 16% ב-2025 לעומת 12.9% ב-2023. המחקר הצביע גם על עלייה במעשי ההטרדה של תלמידים בשטח בית הספר, ועל עלייה דרמטית בדיווחים על בריונות ברשת.

על רקע תמונת המצב הקשה של בני הנוער בישראל מתחדדת הציפייה שתנועות הנוער יהיו המקום שבו האלימות נעצרת. נכון, הצופים אינם אחראים למשבר שחווה הנוער וגם לא לאלימות הגוברת ברחובות, ברשתות ובבתי הספר, אבל דווקא משום שהם מציגים את עצמם כמסגרת חינוכית שמבקשת לעצב מנהיגים, מחנכים ואזרחים טובים יותר – מוטלת עליהם האחריות לזהות בזמן תופעות של השפלה, זובור, אלימות ואלימות מינית, ולעצור אותן לפני שהן הופכות לחלק מהתרבות הארגונית.