"עד שהוא נפטר לא ידעתי שאבא שלי ניצול שואה"

כשד"ר עינת ינוביץ' מדברת על אביה, ראובן דוד ז"ל, קולה הוא של בת שזכתה באהבה ללא תנאי ועדיין מנסה לעכל אמת שנחשפה מאוחר מדי. במשך חמישה עשורים נראו החיים בבית משפחת דוד נורמטיביים לחלוטין, מלאי שמחה, ספורט ונתינה. איש לא חשד שמתחת לפני השטח נושא ראובן משא כבד מנשוא. רק ימים ספורים לפני מותו, כשהוא שוכב במיטת בית החולים והסיוטים מהעבר צפו והציפו, בחר ראובן לשבור שתיקה של חיים שלמים ולגלות לאשתו ולילדיו: "אני ניצול שואה".

עבור ד"ר ינוביץ', ראש התמחות חינוך לגיל הרך בקריה האקדמית אונו, הגילוי הזה לא היה רק טלטלה משפחתית. הוא היה המפתח להבנת כל מה שעיצב את חייה. "הוא הסתיר את זה מכולם", היא אומרת. "מאשתו, מאיתנו הילדים. אפילו במעגל המשפחתי המורחב זה היה סוד שמור בכספת. פתאום, ברגע אחד, כל חלקי הפאזל של חיינו התחברו לתמונה אחת".

הצליעה שלא דוברה והבור בחצר ברומניה

ראובן נולד בעיר רומן שברומניה, אחד מששה אחים ואחות אחת. כל חייה זוכרת עינת את אביה צולע, רגלו השמאלית קצרה מהימנית. כששאלה על כך כילדה בת חמש, התגובה הבהירה לה מיד: זה נושא שלא פותחים. "הבנתי שיש כאן פצע, ולא רק פיזי", היא משחזרת.

רק על ערש דווי נחשף הסיפור המלא. בזמן המלחמה, כשהנאצים פשטו על האזור, הוחבאו ראובן ואחיו בבור שנחפר בחצר הבית וכוסה בחציר. האם, שנאלצה לטפל בנאצים ולרקוח להם תרופות כדי להישאר בחיים, הבריחה לילדיה אוכל בכל פעם שיצאה לחצר. באחד הימים, כשהאוכל לא הגיע, יצא ראובן הקטן מהמחבוא כדי לחפש מזון לאחיו. הוא נתקל בחיילים נאצים שירו ברגלו ופצעו אותו קשה. הילד שרד, אבל הפציעה הותירה אותו עם נכות לכל החיים, עדות אילמת לזוועה שסירב לדבר עליה.

"מה שמדהים הוא שגם ששת אחיו, שעלו כולם לארץ ובנו משפחות לתפארת, שמרו על שתיקה מוחלטת", מספרת ד"ר ינוביץ'. "הם בחרו בחיים. הם בחרו לא להיות קורבנות. אבא שלי לא רצה שנגדל בצל הטראומה שלו, הוא רצה שנהיה חופשיים, ספורטאים, מאושרים. הוא הגן עלינו מהעבר שלו, במחיר של בדידות גדולה עם הסוד הזה".

הגילוי על היותו ניצול שואה גרר אחריו גילוי מטלטל נוסף. ימים לפני פטירתו חשף ראובן למשפחתו שקיבל במשך עשרות שנים כספי שילומים מגרמניה, אלא שהכסף מעולם לא נכנס לחשבון המשותף עם אשתו ומעולם לא שימש לרווחת הבית.

"הוא סיפר לאמא שלי שפתח חשבון נפרד שבו הופקדו כספי השילומים, וגילינו שהוא תרם את כולם", מספרת עינת. "בחשבון נותרו אפס שקלים. הוא לא רצה לגעת בכסף הזה, לא רצה ליהנות ממנו. הוא העביר אותו לנזקקים, לעמותות, לאנשים שקשה להם. זו הייתה הדרך שלו להפוך את הרוע המוחלט שחווה לטוב מוחלט עבור אחרים. הוא לא דיבר על ערכים, הוא חי אותם".

הנתינה הזו הייתה סימן ההיכר של ראובן. למרות הצליעה והקשיים היה נוסע בקביעות בחגים לבתי אבות, מלווה בנגנים ששימחו את הקשישים. עינת, שהתלוותה אליו, זוכרת איך חילק סופגניות בחנוכה ודאג שכל אדם שפגש ירגיש שרואים אותו. "הוא תמיד אמר לנו להשתדל להוציא כל אדם שפגשנו במצב טוב יותר ממה שמצאנו אותו", היא אומרת. "היום אני מבינה שהנתינה הייתה התיקון שלו".

עם ילדים קטנים לא מדברים על זוועות

כיום מתרגמת ד"ר ינוביץ' את המורשת המורכבת של אביה לכלים פדגוגיים. השאלה איך מנגישים את יום השואה לילדים בני שלוש עד שמונה היא אחת המורכבות ביותר במערכת החינוך הישראלית.

"הסיפור של אבי לימד אותי שהמסר החזק ביותר הוא לא הזוועה, אלא האנושיות", היא מסבירה. "בגיל הרך החשיבה קונקרטית מאוד. ילדים לא יכולים לתפוס מושגים כמו שישה מיליון או אנטישמיות. אם נחשוף אותם מוקדם מדי לרוע הטהור, אנחנו פשוט נזרע פחד וחרדה".

לדברי ד"ר ינוביץ', חינוך לזיכרון השואה בגיל הצעיר חייב להתמקד בערכי הבסיס. "אנחנו לא מדברים עם הגיל הרך על השואה באופן ישיר. אנחנו מדברים על חברות, על עזרה לזולת, על קבלת השונה. המטרה היא לבנות אצל הילד תחושת ביטחון ושייכות, לא לעורר סיוטים".

טעות נפוצה, לדבריה, היא הניסיון להסביר לילדים את הרוע. "ילדים קטנים לא יכולים לעשות הכללה של רוע עולמי. מבחינתם, אם יש מישהו רע, הוא יכול להגיע גם אליהם הביתה עכשיו. לכן הזיכרון צריך להיות חיובי ומעצים: מה למדנו מההיסטוריה שלנו על כוחה של רוח האדם, ועל החשיבות של להיות בן אדם לחברו".

ד"ר ינוביץ', שבצעירותה הייתה אלופת ישראל בהתעמלות מכשירים, משרתת כיום במילואים במרכז כושר קרבי. "בעשור האחרון שינינו את מבחני הכושר הגופני והכושר הקרבי בצבא", היא מספרת. "אני ממיינת מלשבים לקורס מדא"ג ומבצעת מיונים לקצונה". דווקא בצבא הצליחה לסגור מעגל עם סיפור חייו של אביה, כשצורפה למסע "עדים במדים" במחנות ההשמדה בפולין.

מעבר לעבודתה האקדמית והצבאית, ד"ר ינוביץ' מעבירה הרצאה לזכר אביה בשם "לבחור נכון", שעוסקת בבחירות בחיים. אחת הבחירות הללו נולדה דווקא ברגע של פרידה מאדם אחר. "הייתי בלוויה ושמעתי את ההספדים, ושאלתי את עצמי אם המנוח בכלל שומע את הדברים היפים שנאמרים עליו", היא משחזרת. המחשבה הזו הובילה אותה למעשה יוצא דופן: היא חזרה הביתה, כתבה לאביה את כל מה שרצתה שיידע, למעשה את ההספד שתכננה להקריא עליו יום אחד, ושלחה לו אותו בדואר רשום בעודו בחיים. "הוא קיבל את המכתב, קרא והתרגש מאוד. הוא התקשר אליי ובכה".

את השיעור הזה היא מעבירה היום לסטודנטים שלה כטיפ לחיים: לעולם אל תחכו שיהיה מאוחר מדי. "תגידו לאנשים החשובים לכם את כל מה שהייתם רוצים שיידעו, עכשיו". זו, מבחינתה, הדרך להפוך את זיכרון העבר למעשה של חסד בהווה: לראות את האדם, להעניק לו אהבה ותחושת שייכות, ולזכור ש"מי שהכי קשה לאהוב אותו, הוא זה שהכי זקוק לאהבה". ביום השואה הזה, כשהיא נושאת עמה את סודו של אביה ואת מורשת הנתינה שלו, משאירה ד"ר ינוביץ' תזכורת פשוטה: "יום שעובר בלי לומר לילדיכם שאתם אוהבים אותם הוא יום מבוזבז".