"כולם אמרו לי שאני חזק. אף אחד לא שאל אם נשאר לי כוח"
אנחנו מעריצים אנשים שממשיכים לחייך, לא משנה מה, אך מה קורה כשהאדם שתמיד מחזיק את כולם זקוק בעצמו למישהו שיחזיק אותו? על המחיר של "החובה" להיות חזקים, ועל תרבות החוסן

יש משפט שלפעמים יש אנשים שאוהבים להגיד לאנשים שעוברים תקופה קשה: "אני לא דואג לך. אתה חזק. אתה תסתדר". נשמע מעודד, נכון? אך האם חשבתם פעם מה שומע האדם שמנגד? אולי במקום מחמאה הוא שומע: "אתה חזק, ולכן אתה לא באמת צריך אותנו"? וזאת בדיוק הבעיה בתרבות החוסן שפיתחנו. יצרנו מהיכולת להחזיק מעמד לתחרות סמויה. מי מתאושש מהר יותר, מי ממשיך לתפקד, ומי מצליח לחייך.
אנחנו אוהבים סיפורי קאמבק. אנשים שפוטרו והקימו עסק מצליח, זוגות שהתגרשו ומצאו אהבה חדשה, אך על החלק הפחות נוצץ בסיפורים האלה אנחנו כמעט לא מדברים. על הלילות שבהם הפחד משתק. על הבקרים שבהם קשה לקום מהמיטה. ועל הרגעים שבהם האדם לא מרגיש בדרך לניצחון, אלא פשוט מנסה לשרוד עוד יום. תחשבו על אישה שעוברת גירושים קשים, מגדלת ילדים, עובדת ודואגת לכולם. כולם אומרים לה כמה היא חזקה. אבל כשהיא חוזרת הביתה וסוגרת את הדלת, היא מתפרקת. האם זה הופך אותה לחלשה? ממש לא.
איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, ה-APA, מגדיר חוסן כתהליך של הסתגלות והתמודדות עם מצבי חיים קשים. קשרים חברתיים, גמישות מחשבתית ויכולת לבקש עזרה הם חלק מהתהליך. שימו לב מה אין בהגדרה הזאת: אין איסור לבכות, אין חובה לחייך ואין ציפייה להתמודד עם הכל לבד. ובכל זאת, כמה פעמים אנחנו ממהרים להגיד לאדם במשבר שהכל לטובה?
פיטרו אותך? כנראה מחכה לך משהו טוב יותר. התגרשת? לפחות תתחיל מחדש. נכשלת? בטוח תלמד מזה. רגע, מי החליט שאדם שנמצא בתוך משבר חייב כבר למצוא בו את הטוב אולי לפני שאנחנו דורשים ממנו לצמוח, כדאי שנאפשר לו לכאוב? תופעת "הצמיחה הפוסט-טראומטית" המתארת שינויים חיוביים שאנשים מסוימים חווים בעקבות התמודדות עם אירועים קשים. לפעמים מתגלות יכולות חדשות, קשרים מעמיקים וסדרי העדיפויות משתנים. אך חשוב לזכור: לא כל משבר מצמיח, ולא כל כאב הוא מתנה. ובכל זאת, גם כשאיננו בוחרים את המשבר, לעתים אנחנו יכולים לבחור את הצעד הבא.
וכאן אני רוצה להציע כלי מעשי שאני מכנה: "מבחן הצעד הבא". כשאתם מרגישים שהכל מתפרק, שאלו את עצמכם שלוש שאלות: מה הכי מכביד עליי כרגע? מה מתוך המצב הזה נמצא בשליטתי? ומהו הצעד הקטן שאני יכול לעשות היום? לפעמים זאת שיחה עם חבר, שליחת קורות חיים או פנייה לעזרה מקצועית. הצעדים האלה לא יתקנו הכל, אבל הם עשויים להחזיר בהדרגה תחושת מסוגלות. ויש לי בקשה גם מהסביבה: בפעם הבאה שאתם פוגשים אדם במשבר, במקום להגיד לו כמה הוא חזק, תשאלו איך הוא באמת מרגיש. ואל תדרשו ממנו להפוך את הכאב שלו לסיפור השראה.
ואולי הגיע הזמן שנבין שחוסן אמיתי אינו היכולת לעבור את החיים בלי להישבר, אלא היכולת לגלות שגם כשהחיים שוברים אותנו, הסיפור שלנו עדיין לא נגמר. כי הניצחון הגדול על משבר הוא לא להוכיח לעולם ששום דבר לא הצליח לשבור אותנו, אלא לגלות שגם אחרי שנשברנו, עדיין יש בנו חיים שעוד לא חיינו.
אבינועם הרש הוא מחנך ומגיש פינת החינוך ב'כאן מורשת'. עוסק בקאוצ'ינג וחוסן מנטלי, מייסד קהילת מבקשי הזוגיות 'מרימים את השמיים' ועורך התוכן לשעבר בעמותת 'ישפה'.