"אנחנו צריכים להיות מאוחדים לא רק בצפירה"

יש רגע אחד בשנה שבו הכול נעצר. לא רק התנועה בכבישים. גם התנועה הפנימית. המילים נחלשות, הצורך להגיב מתפוגג, והזהויות שאנחנו מחזיקים בהן ביומיום מתרככות. בדקות של הצפירה לא נוצרת מציאות חדשה, אלא מתגלה שכבה עמוקה יותר של המציאות הקיימת. בלי הסכמות ובלי הכרעות, אנחנו עומדים יחד בתוך אותו חלל של זיכרון. הרגשנו את זה ביום השואה. נשוב ונרגיש זאת ביום הזיכרון. רגע של דממה שמספר הכל. עשרה ימים, עשרת ימי תשועה. מיום השואה ליום העצמאות.

יש משהו כמעט פרדוקסלי ברגע הזה. דווקא מתוך השכול נחשפת שותפות שאין לה תחליף. לא שותפות רעיונית, אלא שותפות קיומית. הידיעה שמאחורי כל שם יש חיים שנקטעו, ושבמובן מסוים כולנו נושאים את החיסרון הזה, כל אחד בדרכו. אני עומדת בצפירה בבית העלמין במודיעין עם גיל-עד הי"ד, עומדת עם אנשים שלא את כולם אני מכירה. שלושת המשפחות מקיימות מדי שנה טקס משותף הצפירה והטקס פתוח לציבור. חלק גדול באים לחבק ולחזק. עומדת בין אנשים שלא את כולם מכירה, ועם זאת, אין ביננו זרות. שנה אחת הגיעה קבוצה מחו"ל עם מדריך שהכיר אותנו, וגם הם בקשו להיות חלק.

וברגעים המיוחדים האלה, לא צריך להסביר או לומר שום דבר. כולם מחזיקים יחד את הכאב. חוטים של כאב מחברים בינינו. וההבנה שהזיכרון ביום הזה איננו פרטי כי אם זיכרון לאומי.

אך מהר מאוד, השקט חולף והשאלה עולה מאליה: אם אנחנו יודעים להיות כך ברגעים האלה, למה זה לא מחזיק מעבר לרגעי הכאב? אולי מפני שהאחדות של הצפירה לא דורשת מאיתנו דבר. היא לא מחייבת אותנו להקשיב לאחר, לאתגר את עצמנו, לוותר על עמדות. היא עוקפת את כל זה. אך החיים עצמם מתנהלים בתוך מורכבות, בתוך מילים, עמדות, מחלוקות. ושם, הרבה יותר קשה להחזיק תחושת שותפות בלי לפרק אותה. כאן נכנס מושג הזיכרון באופן עמוק יותר. אנחנו רגילים לחשוב על זיכרון כעל פנייה אל העבר. אך הזיכרון, כפי שהוא מופיע בתודעה היהודית, אינו פעולה של שימור אלא פעולה של יצירה.

הוא לא משאיר את מה שהיה מאחורינו, אלא מכניס אותו אל תוך ההווה ככוח פועל. הזיכרון משנה את מי שאנחנו עכשיו. הוא לא רק מספר סיפור, הוא מטיל אחריות. האחריות הזו לא מתבטאת בסיסמאות על אחדות, אלא בשאלות קטנות ומעשיות יותר: איך אני מדבר? איך אני מקשיב? מה אני מוכן לשאת יחד עם מי שחושב אחרת ממני? לא מתוך ויתור על עמדות, אלא מתוך הבנה שיש בינינו חיבור עמוק יותר מהעמדה עצמה.

במובן הזה, יום הזיכרון אינו רק יום של עצירה, אלא חלק מתנועה רחבה יותר. הוא יושב בתוך רצף, מהשבר של השואה, דרך הכאב של הנופלים, אל החיים המחודשים של עצמאות. לא כקפיצה חדה, אלא כמהלך שמחבר בין עבר, הווה ועתיד, ומזכיר שהסיפור שלנו גדול מכל רגע בודד. לא רק חוטים של כאב מחברים ביננו, אלא גם חוטים של תקווה.

ובתוך המהלך הזה, מתבהרת גם משמעות הברית בינינו. לא ברית של הסכמה, אלא של שייכות. שייכות שלא מתבטלת כשקשה, ולא נעלמת כשיש מחלוקת. הצפירה לא מבקשת מאיתנו להישאר בדממה, היא מציעה לנו נקודת מוצא. רגע שבו מתברר לנו מה אפשרי בינינו. ומה שנשאר אחר כך, הוא הבחירה. לקחת את הרגעים הללו ולהפוך אותם לרגעים ממושכים. לשגרה. מתוך תקווה.

הכותבת היא מנכלי"ת יום האחדות ומרצה לחוסן אישי ולאומי