אלקנה בוחבוט: "התחננתי לאלוהים שייתן לי את הזכות ליצור חיים"

כחצי שנה אחרי ששוחרר משבי חמאס, הצליח אלקנה בוחבוט לרגש שוב מדינה שלמה כשהודיע לפני כחודש שהוא ואשתו רבקה מצפים לבת, אחות קטנה לבנם הבכור ראם. היום (שישי) השניים סיפרו לגלית גוטמן ואילנית לוי על השלב החדש אליו עומדת להיכנס המשפחה, ההתמודדות עם הפצעים מהשבי והספר שכתב על החוויה המטלטלת.

"היה ברור לנו מההתחלה שזה מה שאנחנו רוצים, במיוחד אחרי מה שאני עברתי", אמר אלקנה על הילדה שבדרך והוסיף: "ליצור חיים זו זכות, מתנה משמיים בעיניי, זה משהו שהוא לא מובן מאליו. אני יודע שגם יש המון זוגות היום שקשה להם, אני התחננתי לבורא עולם במשך שנתיים שייתן לי את הזכות ליצור חיים. היו לי הרבה רגשות אשם שלא הספקתי לעשות לראם אח או אחות וזה אכל אותי שם, הדבר הראשון שרציתי זה לייצר חיים, אני חושב שזה הניצחון הגדול עליהם. תמיד אמרתי להם שם 'אתם תראו כשאני אצא, אנחנו נביא עוד ילדים ונתרבה, אנחנו פה כדי להיות פה'. זה הניצחון שלי ואני חושב שגם הילדה הזו שפה היא הניצחון של עם ישראל".

רבקה שיתפה שהלחץ להרחיב את התא המשפחתי הגיע דווקא מהבן ראם: "שבוע אחרי שאלקנה חזר וחזרנו מבית החולים, עשיתי לו אמבטיה והוא אמר לי 'אבא חזר, איפה אחות שלי?'". אלקנה הוסיף: "כשהייתי בשבי, ראם אמר שהוא רוצה אחים, אז רבקה אמרה לו שבשביל אחים אנחנו צריכים את אבא. כשאני חזרתי, יצא לי גם להרדים אותו איזו פעם והוא אמר לי 'אבא, אמא אמרה שכשאתה תבוא, יהיו לי אחים'. אמרתי לו שזה נכון, אבל בשביל אחים ואחיות צריך להתפלל לשמיים, כמו שהוא התפלל שאני אחזור. הוא ממתין בקוצר רוח, כל בוקר נוגע לרבקה בבטן, לוודא שהכל שם בסדר".

חבריך נרצחו בנובה, אתה סוחב את זה איתך?
"לפעמים אני מוצא את עצמי שואל 'למה אני?'. האנשים האלה חיים איתי דקה-דקה, שנייה-שנייה, יום-יום. משימת חיי היא להנציח ולהזכיר, אם אלה השותפים שלי, אושר ומיכאל ז"ל, שיחד הרמנו קהילה והובלנו משהו מאוד מיוחד פה במדינה. אם זה יהונתן, אברהם, עידן, בר ועוד המון אנשים שחיים איתי, אני נושם אותם, גם אם אני נמצא בקוסטה ריקה באיזה מקום יפה אני חושב עליהם".

רבקה, אני לא חושבת שמישהו מבחוץ יכול להבין מה שאתם עוברים.
"לחשוב כל יום שהוא יחזור, שהכל יהיה בסדר, אבל ביום שאלקנה חזר זה להתחיל מחדש. זה סיפור שבאמת לא נגמר, זה ממש להתחיל להכיר מחדש בן אדם אחר. אנחנו בוחרים באהבה ובסוף האהבה מנצחת".

ואז יוצא הספר. קחי אותי לרגע אחד שהוא מבחינתך הרגע הכי קשה כשאת קוראת את הספר.
"אני עולה חדשה וקצת קשה לי לקרוא עברית, אבל הספר כבר מתורגם בספרדית, אז אני ממש מתחילה לקרוא אותו. אבל אני לא אשקר לך, כשהוא הביא לי את הפרקים הראשונים, הייתה לי חרדה, אם אני באמת מוכנה לקרוא מה שיש בתוך הספר. אז היה לי קצת קשה, אבל זו המציאות שלנו ומזה אנחנו נשתקם".

אלקנה, איך אתה בכלל ניגש לכתוב דבר כזה?
"אני כתבתי את הספר שבוע אחרי שהשתחררתי, הייתי באשפוז בשיבא וכשהשתחררתי משם הגיע אליי אלי חליפה שיחד איתי כתב את הספר. הוא ישב איתי במשך שבוע וחצי, כל יום בין ארבע לשש שעות, הוא הקשיב לסיפור ופרקתי לו את כל הסיפור, כי פחדתי שאני אשכח דברים או שפרטים יטשטשו, אז זה קרה ממש מיד אחרי שיצאתי. הפצע היה עוד יחסית פתוח, אז הרבה יותר קל כשאתה עם הפצע כבר פתוח".

עכשיו כשאתה קורא את זה, אתה מאמין שזה הסיפור שלך?
"אני עד עכשיו לא מאמין שקרה דבר כזה במדינה שלנו, אני לא מעכל את זה שבכלל אני הייתי במנהרות במשך 738 ימים. אני הייתי בכלל ברצועת עזה כלוחם ב-2008, נכנסתי בתור גולנצ'יק ופתאום אתה נכנס בתור חטוף, זו מציאות שהיא לא מתקבלת, עד היום אני לא מעכל את האבדה והאסון".

אתה זוכר בכלל את מה שהיית לפני?
"האמת שאני אותו אלקנה רק שיצאתי שונה, המון תובנות חדשות והפקתי המון לקחים מהשבי. עשיתי סוג של עסקה עם בורא עולם שכשאני יוצא, אני אהפוך להיות בן אדם הרבה יותר טוב ממה שהייתי לפני, אבא, בעל וחבר יותר טוב. אני מקווה שאני עושה את המשימה הזאת טוב".

מה שלום אמא רוחמה?
"היא בטיפולים, לפי השיחה האחרונה שעשיתי עם הפרופסור שבקשר איתה, הוא אומר שהיא שוברת את הסטטיסטיקות. אבל כמו שאת יודעת, זו מחלה ארורה, אנחנו לא יודעים מה יהיה ואנחנו מתפללים, אנחנו רוצים לנצח במערכה הזו גם כן".