עוד תביעה, עוד דיון, עוד שליטה: הפנים של האלימות המשפטית

לאחרונה נחשפנו למקרה מזעזע שבו, על פי הפרסומים, אדם התחזה לשון כרמלי, לוחם גולני שנפל במלחמה, ויצר קשר עם עדן, זוגתו השכולה. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לחדור לחייה באמצעות הודעות בלתי פוסקות, הוא מצא, לכאורה, דרך חדשה להגיע אליה: באמצעות מערכת המשפט.

כך הופכת מערכת המשפט עצמה לכלי של שליטה. באמצעות תביעות חוזרות ונשנות הוא אינו מבקש רק הכרעה משפטית. הוא קובע מתי תתייצב בבית המשפט, מתי תיאלץ להשיב לעשרות ההליכים שנפתחו נגדה, ומתי תיאלץ להתמודד שוב עם האדם שלפי הפרסומים הטריד אותה בעודה מתמודדת עם האבל על בנה.

המקרה הזה אומנם קיצוני במיוחד אך הוא ממחיש תופעה רחבה בהרבה המוכרת בשם "אלימות משפטית". מי שמבקש לשלוט בקורבן מבין שלעיתים אין צורך באיומים או באלימות פיזית. די בגיוסה של מערכת המשפט עצמה. אף שהמקרה הנוכחי אינו עוסק באלימות בין בני זוג, הוא ממחיש היטב את אותו מנגנון של שימוש בהליך המשפטי כאמצעי להמשך שליטה והטרדה. התופעה חוזרת על עצמה לא פעם בסכסוכים בין בני זוג לאחר פרידה, במיוחד כאשר ברקע קיימת היסטוריה של אלימות במשפחה.

את האלימות המשפטית פגשתי לראשונה לא בפקולטה למשפטים, אלא בבית. כבת לנפגעת אלימות, צפיתי כיצד כבר בראשית הליך הגירושין של הוריי נאלצה אמי להתמודד עם רצף בלתי נגמר של תביעות, בקשות ודיונים וכך נראו כמעט 20 השנים הבאות בחייה.

במשך שנים חשבתי שמדובר בסיפור הפרטי שלנו, ורק במהלך השתתפותי בקליניקה למשפט ומגדר הבנתי שמדובר בתופעה רחבה. ליוויתי נשים ששהו במקלטים לנפגעות אלימות וראיתי כיצד הן נאלצות להתמודד עם מבול של תביעות, בקשות סרק, הליכים בלתי פוסקים והצהרות אינסופיות על "שינוי נסיבות". בהמשך, בהתנסותי בממונה על חדלות פירעון במסגרת המודל הייעודי לנפגעות אלימות כלכלית, ראיתי כיצד פוגעים ניסו לסכל את שיקומן של הנשים באמצעות השתתפות בהליכי חדלות הפירעון כנושים. פעם אחר פעם ההליך המשפטי לא שימש לחיפוש צדק, אלא כאמצעי להמשך הפגיעה.

ונשאלת השאלה: לשם מה? מדוע להתעקש על עוד בקשה, עוד תביעה ועוד דיון חסרי תכלית? בלא מעט מקרים התשובה פשוטה: שליטה. בדומה לצורות שונות של אלימות במשפחה, גם אלימות משפטית נובעת מהרצון לשלוט בקורבן. אם בעבר השליטה הופעלה באופן ישיר באמצעות הפוגע, כעת היא מופעלת באמצעות זרועה הארוכה של מערכת המשפט. כל זימון לדיון, כל תגובה שיש להגיש וכל הליך נוסף משמרים את הקשר הכפוי בין הפוגע לנפגעת ומאפשרים לו להמשיך לשלוט בה.

ומכאן לשאלה הקשה ביותר: איך ומדוע זה מתאפשר? אכן, זכות הגישה לערכאות היא אבן יסוד בכל משטר דמוקרטי. אולם אין פירושה שהמערכת חייבת לשמש כלי בידי מי שמנצל אותה לרעה. על בתי המשפט, ובראשם השופטים והשופטות האמונים על עשיית הצדק, מוטלת האחריות לזהות מתי הליך משפטי חדל להיות ניסיון אמיתי לברר מחלוקות ולפתור אותן ובמקום זאת הופך לכלי של הטרדה, התשה ושליטה.

לבתי המשפט כבר קיימים כלים משמעותיים להתמודד עם התופעה: למשל צו חוסם, פסיקת הוצאות משמעותיות וסנקציות דיוניות. הכלים קיימים; השימוש בהם עדיין מצומצם מדי. תפקידה של מערכת המשפט אינו רק להכריע בסכסוכים. הוא גם להבטיח שההליך המשפטי עצמו לא יהפוך לכלי שינוצל לרעה בידי פוגעים ושהנפגעות יוכלו להשתקם מבלי שבית המשפט יהפוך לעוד זירה של אלימות נגדן.

הכותבת היא סטודנטית למשפטים במכללה למינהל, הקליניקה למשפט ומגדר.