"הפוסט טראומה של בעלי לא התחילה עכשיו"

מאז המלחמה אני מוצאת את עצמי לומדת מחדש את החיים שלי. בלי שבחרתי בכך נקלעתי למציאות אחרת - מורכבת יותר, כזו שלא תחזור להיות מה שהיתה וצריך ללמוד לחיות בתוכה מחדש. בעלי יותם, גויס למילואים ונפצע ביוני האחרון כשהנמ"ר שבו לחם עלה באש. הוא יצא עם כוויות קשות ברגליים, אבל הפציעה שממשיכה ללוות אותו עד היום, וששינתה את החיים בבית יותר מכל דבר אחר, היא הפוסט טראומה שהתפרצה בעוצמה.

הוא חזר הביתה, אבל הוא לא אותו אדם שהיה, ואני נדרשת להבין בכל יום מחדש איך לחיות לצד השינוי הזה. במקביל, שני ילדינו, יהלאור בן 8 ואיימי בת 5, מתמודדים מלידה עם מחלת FMF שיוצרת דלקת פרקים ומשפיעה מאוד על התפקוד היומיומי - מערכת חיסונית חלשה, נטילת כדורים וזריקה אחת ליום כדי שלא יסבלו מכאבים. הם הגיבורים שלנו והם צריכים אותי בדיוק כמו קודם ואולי אפילו יותר. אין רגע שבו אפשר לעצור ולעבד את מה שקרה, כי הכל ממשיך. הבית צריך לתפקד, השגרה צריכה להישמר, ואני צריכה להיות שם בשביל כולם - גם כשאני בעצמי לא תמיד יודעת איך.

רק עם הזמן הבנו שהפוסט טראומה של יותם לא התחילה עכשיו. היא ישבה שם הרבה קודם, עוד מעופרת יצוקה וצוק איתן, כשהוא נחשף למראות קשים. אז לא דיברו על זה מספיק, לא היתה מודעות ולא היה טיפול, והוא המשיך הלאה כמו אחרים. רק שבשלב מסוים כבר אי אפשר להמשיך.

מאז הפציעה האחרונה המצב שלו הידרדר והיו גם ארבעה ניסיונות התאבדות. כל יום מתחיל בדאגה, בבדיקה איך הוא הבוקר דרך הדברים הקטנים - טון דיבור, שקט לא רגיל או מצב רוח ירוד. כל ערב מסתיים בתחושת הקלה זמנית שעברנו עוד יום בלי שזה התפרק. זו מציאות של דריכות מתמשכת, גם כשנדמה לרגע שהכל שגרתי.

בפועל החיים לא נעצרים, הרבה זמן פשוט המשכתי כי לא ראיתי אפשרות אחרת. יש משהו מאוד שקט בתפקיד הזה של בת זוג לפצוע - את לומדת לזהות סימנים קטנים, להיות כל הזמן עם יד על הדופק, להתאים את עצמך למה שנדרש. בתוך זה, בלי לשים לב, את שמה את עצמך בצד.

עם הזמן הבנתי שאני נשחקת. עייפות שלא עוברת ותחושה שאני מחזיקה יותר ממה שאפשר להחזיק לאורך זמן. ההחלטה לתת מקום גם לעצמי לא הייתה מובנת מאליה. בתוך מציאות שבה הכל דחוף, לעצור ולשאול מה אני צריכה מרגיש כמעט לא לגיטימי. אבל דווקא שם הבנתי שזה לא מותרות, זו הדרך היחידה להמשיך.

כשהגעתי לקבוצת "חזקות בעורף" לבנות זוג של פצועי צה"ל בארגון נכי צה"ל, חיפשתי מקום שבו אני לא צריכה להסביר הכל. במפגש הראשון כמעט לא דיברתי, אבל מהר מאוד הבנתי שאין צורך. יש שם נשים שחיות מציאות דומה ומבינות אותי בלי מילים.

לקבוצה הזו יש משמעות שהיא מעבר למפגש שבועי. בתוך מציאות שבה לפעמים את מרגישה שקופה, שהיא מתרחשת מאחורי דלתות סגורות, פתאום יש מקום שבו הסיפור הזה מקבל תוקף. לא רק כקושי אישי, אלא כמשהו רחב יותר, משותף. זה מאפשר להוריד לרגע את האחריות, לא להיות זו שמחזיקה את כולם, ולהרגיש שיש מי שמחזיק גם אותך.

יש משהו פשוט במפגשים האלה. אין פתרונות גדולים, אין ניסיון לייפות. יש מרחב שבו אפשר להגיד דברים כמו שהם, לשמוע אחרות ולזהות את עצמך בתוך מה שהן מספרות. ובעיקר יש שם מקום שבו אני לא בתפקיד. הדבר הכי משמעותי שקיבלתי שם הוא ההבנה שאני לא לבד. שהתחושות שאני סוחבת - הדריכות, העייפות, הפחד- הן לא רק שלי.

עם הזמן אני לומדת לא להישאר לבד עם הכל, לראות שיש עוד נשים חזקות כמוני ויש לנו את המקום להתפרק יחד, ולהסכים לזה שגם לי יש מקום בתוך החיים האלה. כי בסופו של דבר, כדי להחזיק אותו, כדי להחזיק את הילדים, וכדי להחזיק את הבית - הייתי חייבת ללמוד להחזיק גם את עצמי.