אנשים נזהרים כשהם מדברים איתי, אבל אני חזקה. דברו חופשי, הכל טוב

היא רק בת 17, אבל החיים לא שאלו אותה אם היא כבר מוכנה להתמודד עם כל זה. כדורגלן העבר ליאור אסולין נרצח במסיבת הנובה, ומאז נמצאת בתו אמור תחת אור זרקורים שהיא מעולם לא ביקשה. ללחצים של גיל ההתבגרות ולקשיים החברתיים שחוותה נוספה ההתמודדות עם האובדן הפרטי, עם ההשלכות על משפחתה, וגם עם החשיפה.

אסולין, תלמידת כיתה י"ב בראשון לציון, נלחמת מאז 7 באוקטובר לצד אמה – שבהיותה גרושתו של ליאור ז"ל אינה זכאית לסיוע שמקבלות משפחות אחרות שאיבדו את יקיריהן בשבת השחורה. זה לא מאבק שנוח לנהל בפומבי, אבל אסולין אומרת: "אין לי בעיה לדבר על כל דבר, וזה גם מה שאני אומרת לאנשים סביבי ששואלים את עצמם מה מותר ומה אסור להגיד. מותר הכל". 

הוריה של אסולין התגרשו כשהייתה בת 3, אבל הם מעולם לא נפרדו באמת. זאת הייתה מערכת יחסים שהלכה ובאה, עם ארוחות משותפות, חופשות וחגים ביחד ואפילו ניסיון לקאמבק חודשים ספורים לפני היום הנורא ההוא. "חיינו אומנם בבתים נפרדים, אבל כל הזמן עברנו מהדירה הזו לדירה הזו והיינו המון ביחד", מספרת אסולין. "אבא היה מאוד פעיל ומאוד בתמונה. אני תמיד הייתי סגורה בתוך עצמי, אבל כן הייתי משתפת אותו לפעמים. תמיד היינו משפחה קרובה".

במקריות אכזרית החמיצה אסולין הזדמנות להיפרד מאביה, שיום לפני אותה שבת חגג 43. "יש לנו מסורת שבכל יום הולדת הולכים למסעדה, כל המשפחה ביחד", היא מספרת, "אבל באותו יום זה לא הסתדר ודחינו את זה למוצאי שבת. רציתי ללכת אליו, להביא לו בלונים ועוגה, וכשלא הלכנו זה לא נראה לי נורא, כי ידעתי שבשבת בערב נחגוג במסעדה".

מה עבר עליכם כמשפחה ב-7 באוקטובר?
"לא ידענו שהוא הולך למסיבה. כלומר, הוא אמר לאמא שהוא הולך לאיזו מסיבה ואפילו הציע לה להצטרף, אבל היא לא ידעה שמדובר במסיבה הזו. אבא לא היה בכלל בחור של מסיבות טבע, היא חשבה שהוא מדבר על אירוע בתל אביב או משהו כזה. ואז, כשקמנו לאזעקות בבוקר שבת, התקשרנו אליו והוא לא ענה".

איך גיליתם שהוא היה בנובה?
"הוא היה אבא דואג, אז זה שהוא לא יצר קשר כשהיו האזעקות היה מוזר. בדיעבד אנחנו יודעים שהטלפון שלו היה בכיס האחורי, בלי סוללה, והוא ממילא לא הספיק להבין כמה המצב החמור, אז הוא לא התקשר. בינתיים, בגלל שהוא היה כדורגלן והכל, התפרסמו בתקשורת דברים לפני שאנחנו ידענו עליהם. אמא שלי ודודה שלי לקחו לנו את הטלפונים כדי שלא נראה את זה, ואז כבר היה ברור שמשהו קרה".

מתי נודע לכם מה באמת קרה לאבא?
"בהתחלה הוא הופיע רק ברשימה של אנשים שנמצאו במסיבה, אבל אחרי כמה ימים כבר נודע לאמא ולדודה שלי מהתקשורת שהגופה שלו נמצאה. הן לקחו אותנו לשיחה וסיפרו לנו".

איך? באילו מילים?
"הן פשוט אמרו שאבא נרצח. ולמרות שהבנתי את זה בעצמי עוד קודם, התחלתי לצעוק, 'אני לא רוצה'". 

זה לא עובר, אבל אין ברירה

מבוגרים נוטים לחשוב שבית הספר מספק מעטפת חברתית תומכת, אבל אסולין מספרת שעם האובדן באה גם בדידות גדולה.

"בדיוק עברתי לבית ספר חדש, ופתאום כולם שולחים לי הודעות באינסטגרם – חברות, חברים מהעבר, ילדים מבית הספר החדש שאני לא מכירה", מספרת אסולין. "לא עניתי לאף אחד, לא רציתי אפילו לפתוח את הדלת למשפחה שלי. הלכתי לחדר והסתגרתי שם". 

למה בעצם?
"לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד, רציתי להיות לבד. הייתי מנותקת מהסיטואציה. אנשים באים ואומרים לך 'משתתף בצערך', מבטיחים שהם תמיד יהיו פה, ואחרי שבוע הם כבר לא מדברים איתך. אז אל תדברו איתי בכלל, אני לא צריכה אתכם. זה גרם לי לכעוס".

אחרי כמה זמן חזרת לבית ספר?
"מהר מאוד, אבל בשנה הראשונה הייתי יומיים באה ויומיים לא באה". 

מה עשית כל היום?
"כלום. הייתי נשארת לישון בבית". 

לא פגשת אנשים?
"התאכזבתי מאנשים. חברות ילדות שלי לא באו לשבעה כי היא הייתה בעיר אחרת, אז היה להם רחוק. חברה אחת שמלווה אותי מהיסודי, שהיינו בלתי נפרדות, לא טרחה לבוא. ילדים שעשו עליי חרם בבית הספר הקודם, שגרמו לי לעבור בית ספר, פתאום התעניינו והיו נחמדים. זה הכעיס אותי, הרגשתי לבד. אני תמיד מרגישה לבד, אבל זה הקצין".

אפשר להתעכב רגע על החרם שעברת, על מה שהיה שם?
"זה קרה לי ולחברה שלי בחטיבה. כל הזמן ירדו עלינו בבית הספר, כי לא היינו הכי יפות. היינו מול זה רק שתינו לבד, וכשהיא לא הייתה מגיעה, הייתי לבד עם הטלפון שלי. הרבה פעמים הייתי מתקשרת לאבא ומבקשת שיבוא לקחת אותי. לא הייתי מתבכיינת או משתפת את ההורים יותר מדי, כדי שלא ידאגו לי, אבל הייתי מתקשרת לאבא ולפעמים פשוט מדברת איתו. היו פעמים שהגעתי הביתה בוכה, עד שבכיתה י' עברתי בית ספר. ובדיוק אז התחילה המלחמה".

כמה אבא חסר לך?
"כל הזמן, הוא חסר בהכל. יש לי יום הולדת והוא לא שם, בחגים הוא לא שם. זה מוזר שאני לא יכולה לדבר איתו יותר. אני גם כועסת על עצמי שלא איחלתי לו יום הולדת כמו שצריך, כי רק שלחתי לו הודעת מזל טוב הכי בסיסית במחשבה שכבר נתראה בשבת. זה כואב לי ממש, אבל איך יכולתי לדעת? גם ההורים שלו לקחו קשה מאוד את זה שלא חגגנו איתו כמו שצריך ולא באנו אליו. כמו שהם רואים את זה, אולי הוא לא היה נוסע למסיבה אם היינו מבלים איתו ביום שישי".

איך את היום, שנתיים אחרי?
"לומדת לחיות עם זה. זה לא עובר, אבל אין ברירה. אם יש משהו שקשה לי, זה שלאנשים עדיין לא נעים לדבר על זה. הם נזהרים כשהם מדברים איתי, אבל אני חזקה, הכל בסדר, דברו חופשי. מאוד חשוב לי שלא ירחמו עליי".

את יודעת היום מה בדיוק קרה לאבא בנובה?
"יש סרטון שראינו. בהתחלה הוא שמע אזעקות, ויצא מהמסיבה כאילו הכל רגיל. רואים אותו הולך ברגל לכיוון הרכב עם חברים – חנן יבלונקה נוהג, שחר בן נעים לידו ואבא יושב מאחורה עם שתי בנות. הם נסעו וירו בו בגב, אף אחד שהיה ברכב לא שרד. חנן נרצח ונחטף, אבא שלי נשאר ברכב. הם לא נגעו בו".

רצית לראות את הסרטון הזה?
"בהתחלה אמא לא הראתה לנו, ורק לפני איזה חצי שנה ראיתי אותו וגם שמעתי את השיחה שבה הם התקשרו מהרכב למד"א. שומעים את אבא ברקע. רציתי לראות ולשמוע כי רציתי להבין מה עבר עליו ברגעים האחרונים שלו. אפילו כעסתי שלא נתנו לי לראות את זה קודם".

אבא דאג לנו גם אם הוא הסתבך  

מותו של ליאור אסולין היה פרק סיום טרגי לסיפור חיים של תהילה ונפילה. בתחילת שנות ה-2000 הוא נחשב לאחד החלוצים הטובים בישראל, זכה בגביע המדינה עם בני סכנין והיה פעמיים סגן מלך השערים של ליגת העל. זה הספיק כדי למשוך את תשומת ליבה של קבוצת הפאר הצרפתית מארסיי, שבחנה אותו אבל בסופו של דבר לא החתימה אותו.

לאחר פרישתו ממשחק החל ליאור בקריירת אימון, אלא שבשנים ההן הוא הגיע לכותרות שלא היה להן דבר עם ספורט. באפריל 2018 הוא נעצר בחשד שמכר סמים באפליקציית טלגראס; הוא נשפט ונידון ל-19 חודשי מעצר – מהם ריצה שמונה חודשים בפועל – בגין 30 עבירות של סחר בסמים שבהן הודה.

"לפני הכלא אבא גר בווילה בראשון לציון, מאחורי בית הספר שלמדתי בו", מספרת אסולין. "יום אחד אני ואחותי חוזרות מהלימודים, ופתאום אמא שלי מתקשרת ואומרת לי, 'צאו מהבית'. באותו רגע לא ידענו מה קורה, אבל בדיעבד הבנתי שזה כי בדיוק עצרו את אבא". 

איזה זיכרון יש לך מזה?
"בדיעבד זה היה סוג של הכנה לבאות שאי אפשר להסביר אותה. הוא שוחרר למעצר בית אצל אמא שלו, כלומר התרחק לעיר אחרת, ועד אז הוא תמיד היה לידינו, גם אחרי שההורים שלי התגרשו. כשהוא נכנס לתקופת המאסר ראינו אותו כמובן הרבה פחות, ונוצר ריחוק. תחשבי שמהרגע שהוא השתחרר מהכלא ועד לשבת השחורה עברו רק כמה חודשים, אז זה ממש הרגיש כמו הכנה לרגע".

איך הייתה עבורך התקופה של אבא בכלא?
"מטלטלת ברמות. זה שוק, קודם כל מעצם הסיטואציה שהוא הגיע אליה – משחקן בליגת העל למקום של סמים. זה היה מאפס למאה, ומשום מקום. לא היה לנו מושג שזה מה שקורה".

לאסולין יש אח בכור (רום, 19 וחצי) ואחות גדולה (סאן, 18). לשלושתם, היא מספרת, הוסבר שליאור פנה לנתיב מפוקפק דווקא מתוך דאגה לעתידם: "אמרו לנו שהוא הגיע לתקופה קשה ורצה לדאוג לנו כלכלית. ובאמת, לא משנה באיזה מצב אבא היה, הוא תמיד דאג לנו. גם אם לא היה לו, היה בחובות, הסתבך – לא משנה מאיפה, הוא לא החסיר מאיתנו כלום".

יש קושי כלכלי מאז שהוא איננו?
"אני עובדת, אבל לאמא קשה. כשאבא היה פה היו מזונות, הייתה דאגה לילדים, הוא נתן כל הזמן. הוא היה אבא לארג' ושותף מלא, ומבחינה כלכלית התנהלנו כמו משפחה למרות הגירושים. פתאום אין את זה, ואמא לא מסוגלת לעבוד מהיום שזה קרה. אז ברור שזה משפיע מאוד על המצב".

אמה של אסולין, מורן, לוקחת חלק במאבק שמתנהל בשנתיים האחרונות לשינוי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, שבמצב הנוכחי אינו מכיר בזכויותיהם של פרודים.ות וגרושים.ות. מורן יושבת איתנו לאורך הראיון ומקשיבה, וברגע הזה מתערבת ומסבירה: "נפלתי בין הכיסאות. אני לא במצב לעבוד, הרבה זמן אחרי המוות של ליאור הייתי על כדורים. הוא היה בשבילי דמות דומיננטית מאוד, 20 שנה היינו ביחד, מאז שהייתי בעצמי בת 20. הוא כל מה שהכרתי, ואני עוד לא הצלחתי להתמודד בכלל עם האירוע".

מה מצבך מול המדינה בהקשר הזה?
"מזמינים אותי לפגישה בביטוח לאומי, והעובדת הסוציאלית דיברה איתי כאילו שאנחנו כבר לא משפחה. כאילו, יש יתומים ויש אותך, שאת כלום. רק אפוטרופוס שלהם. היא אמרה, 'מגיע לילדים, לא לך'. ניסיתי לשנות את זה, אבל הכל ביורוקרטיה של חודשים. הופעתי בוועדות בכנסת עם אנשים שנמצאים באותו מצב, צעקתי שאין לי שום זכויות ושאני כביכול לא נחשבת. אין לי שום גמלה, והפגיעה בי פוגעת באופן ישיר בילדים שלי". 

במה מתבטאת הפגיעה?
"אמור עובדת היום כי אין ברירה. לאישה אחרת שהיא אמא ליתומה, ושהייתה נשואה לגבר שנרצח ב-7 באוקטובר, יש יכולת לממן את הבת שלה. לכן אני במאבק, ולא רק אני. אנחנו 35 גרושים וגרושות – 70 יתומים בסך הכל – שכרגע מופלים". 

השגת משהו במאבק הזה?
"הצלחתי להשיג סיוע מוגבל לשכר דירה ומענק רכב חד פעמי. זה אמנם חצי ממה שמקבלים אלמנים ואלמנות, אבל בסדר. אנחנו גם לא מטופלים נפשית וצריכים לטפל בילדים, אבל אין מי שיטפל בנו. מה שצריך במדינה זה יחס שוויוני, לא מצב שהילדים האלה שווים יותר מהילדים האלה. למה, בגלל שרשמית אנחנו גרושים? אבל יש קריטריונים מסוימים, ואם לא גרתם תחת קורת גג אחת ואין חשבון בנק משותף, אז את לא מקבלת".

במילה, איך מצבך הכספי שלך היום?
"על הפנים".

תפסיקי להאשים את עצמך

בחוסר רצון, אבל מתוך הכרה בחשיבות העניין, גם אמור אסולין תרמה את חלקה למאבק של אמה. "לא תמיד קל לי לדבר ולהתראיין, אני לא אוהבת להצטלם, אבל הלכתי לכנסת. אני מתביישת, אבל מרגישה שאני חייבת לעזור לאמא, ואני גם רוצה לדבר על אבא. כל הזמן כתבו 'הכדורגלן, הכדורגלן', ולפעמים אפילו לא הזכירו שיש לו ילדים. חשוב לי שיידעו שלפני שהוא היה כדורגלן, הוא היה אבא. בכל כתבה או ראיון הוא דיבר עלינו ועל כמה הוא אוהב אותנו. אפילו בריאיון שהוא נתן לפני הכניסה לכלא הוא אמר, 'לא אכפת לי כלום, רק הילדים שלי'. הוא היה אבא מדהים".

לאמא שלך יש שותפים למאבק. מה איתך? את עדיין מרגישה לבד?
"הצטרפתי לעמותה של משפחות שכולות, יש שם ילדים שאיבדו הורים בפעולות איבה. זה לא שאנחנו חברים טובים, אבל טוב שיש מקום שבו מבינים אותך, שיש מכנה משותף, כי סביבי קשה לאנשים להבין. לפעמים אני מספרת בדיחות שחורות עם חברות שלי וזה מצחיק אותי, אבל אנשים ישר שואלים 'אמא'לה, למה את אומרת ככה?'. אבל זו עוד דרך להתמודד".

יש רגעים שאת נשברת, שאת בוכה?
"לא ליד אנשים. זה מוזר לי".

וכשאת לבד?
"אני בוכה לפעמים מעצבים ולפעמים מדברים לא קשורים. בסוף זה כדי להתנקות".

חשבת על טיפול פסיכולוגי?
"ניסיתי ללכת למטפלת, והיא פשוט ישבה מולי ולא דיברה. אני מבינה שהיא רצתה שאשתף את התחושות שלי, אבל אם לא תשאלי שאלות, אז זה לא יקרה. הפסקתי עם זה, לא היה בינינו חיבור. בעמותה אני כן מדברת הרבה על אבא ועל מה שקרה,  אני מרגישה שזה עוזר לי".

חשוב לך להנציח אותו?
"ברור, אבל לפעמים אנשים מסתכלים עליי ברחמים, וזה מציק לי. אבא שלי נרצח, אבל אני לא מסכנה. למה אתם מסתכלים עליי ככה? אני חזקה ואנשים לא צריכים לרחם עליי. הכל טוב".

גם עולם המיסטיקה, מספרת אסולין, הפך לחלק מתהליך ההשלמה שלה. "חברה של דודה שלי היא מתקשרת, והיא כל הזמן רואה את אבא. בהתחלה לא האמנתי לזה, אבל אז שאלתי אותה שאלות על דברים שרק הוא ואני ידענו, והוא ענה. שאלתי אותו דרכה אם הוא התאכזב מה'מזל טוב' שכתבתי לו, והיא אמרה שהוא אמר, 'לא, תפסיקי להאשים את עצמך, אני תקוע בין העולם שלנו לעולם למעלה כי את כועסת על עצמך'". 

האמנת?
"זה היה מטורף, אבל כן. זה קצת עזר לי לשחרר את רגשות האשמה, אבל לא לגמרי".

איך האחים שלך?
"סגורים בתוך עצמם, כועסים. זה קירב בינינו, אבל כל אחד בעולם שלו. אין הרבה חיבור".

את מדברת לפעמים עם אבא?
"אני לא מגיעה הרבה לקבר, כי הוא קבור ברעננה ואנחנו בראשון לציון, אבל לפעמים הוא מגיע אליי בחלומות. לפני כמה ימים חלמתי שאנחנו בכביש מהיר, הוא בצד אחד והמשפחה שלי בצד השני. אני רצה אליו בכביש בלי להסתכל, מחבקת אותו וצועקת למשפחה שלי, 'אבא פה'. כולם באים, מחבקים אותו ושואלים, 'איפה היית?'. והוא אומר, 'הייתי פה, מה יש לכם?'. נבהלתי כשקמתי, זה הרגיש אמיתי. ממש שמעתי אותו ונגעתי בו בחלום".

את מרגישה שהוא מלווה אותך, שומר עלייך?
"לא יודעת. לפעמים".

מה היית אומרת לו על החיים פה בלעדיו?
"שמשעמם ומוזר ואין פואנטה. אין אקשן, הכל רגיל כזה. לא מזמן הייתי בניו ג'רזי עם העמותה, עליתי על רכבת ההרים הכי גבוהה בעולם, ולא הרגשתי פחד בכלל. לא הרגשתי כלום, פשוט לא היה לי רגש. אמרתי לעצמי, 'יאללה, תעלי, מה אכפת לך,  מקסימום תמותי'. זה היה מטורף. בעיקרון הכל מטורף".

מה את מאחלת לעצמך אחרי השנתיים האלה?
"שנמשיך בחיים רגילים. שהמדינה תתייחס ותעזור. שאני אמשיך בדרך שלי ולא אתייחס לקולות מסביב. מצד שני, אשמח להתחזק ושיהיו סביבי אנשים שאכפת להם. זה אולי הכי חשוב לי. ואני מקווה שעם כל הקושי, אני אצליח לדעת להיאחז בטוב. אפשר ליפול ולשקוע לעצב, לשים מגננות ולהראות שלא אכפת, וזה אולי מה מה שאני עושה היום. אז אולי להסיר את המגננות יהיה טוב".

היית רוצה שלאמא שלך יהיה בן זוג חדש?
"כן, בטח. אני רוצה שהיא לא תהיה לבד".

צילום: רותם לבל | סטיילינג: שלי וייס | איפור ושיער: רונאל גושן | הפקה: טל פוליטי