הבוקר של ה־7 באוקטובר היה עוד שבת אפורה בקופנהאגן. התעוררתי לתוך מה שתתברר כמציאות נפרדת, שמעולם לא תיארתי שיכולה להתרחש. היד נשלחת לנייד שמונח לצד המיטה, בדרך כלל אני קורא קצת בחדשות, בודק ווטסאפים. אני פותח ורואה הודעות מאביעד, 7:41 שעון דנמרק, "איזה הלם, התמונות מישראל, המחבלים שדוהרים ברחובות", אני קופץ מהמיטה, אשתי מרגישה שמשהו לא כשורה ושואלת מה קרה, ואני לא יודע איך להתחיל להסביר לה בכלל.
אני פותח כאן 11 בטלוויזיה, פותח N12 בטלפון, מנסה להבין. זה לא יכול להיות, זה לא אמור להיות אפשרי בכלל, העיניים רואות והמוח מסרב להאמין.
כבר כמעט 22 שנה אני גר בקופנהגן עם אשתי אנט ושני ילדים, נועם בן 14 ומאיה בת 17, ברובע שקט בפאתי העיר. את אנט הכרתי בזמן שהייתי בהיאחזות בכרם שלום והיא הייתה מתנדבת בניר יצחק. אז, בסוף 1999, עוד לא קראו לזה עוטף עזה. אחרי הצבא הגעתי לדנמרק והיום אני בן 45, אז כמעט חצי מהחיים שלי אני גר בדנמרק, וכמו שהדברים שמבדילים אותך גם מגדירים אותך, יוצא שאני תקוע באמצע. בדנמרק אני נחשב ישראלי, ובביקורים התכופים בישראל אני מרגיש שאני לא נמצא באותו מקום שהחברים שלי בישראל נמצאים בו, אז אני גם קצת דני.
היום, יותר מחודש מהבוקר הנורא הזה, אני חי במציאות נפרדת. עולם מקביל לשכנים שלי, לאנשים ברחוב. כמו הייתי מסתובב עם אוזניות שמנגנות פסקול אחר ממה שכל מי שמסביבי מקשיב לו, תלוש. אני לא שואל אנשים מה שלומם יותר, כי אין טעם. כשמוכר דני שואל אותי בנימוס אם הכל טוב, המוח צועק "איך אתה מעז לשאול בכלל שאלה כזאת?" בעוד הראש מהנהן בתגובה פבלובית.
הצד הפרו־פלסטיני פה צועק בלי בושה קריאות שאי אפשר לפרש כמשהו שהוא לא קריאה להשמדת ישראל. המנעד היחיד שקיים הוא בין אלה שרוצים שרק נלך, לאלה שרוצים שנחיה תחת שלטון מוסלמי, לאלה שרוצים שנמות. אין מקום למורכבות, אין מקום לקריאה לדו קיום. לפני שבועיים בהפגנה פרו־פלסטינית לא רחוק מהבית שלי הסתובב מישהו לבוש קפוצ'ון עם לוגו של חיזבאללה. מנגד הדני הממוצע, אם נרצה לקרוא לו ככה, שקט מדי. הם לא מבינים שזו מלחמה על הבית, שאי אפשר לחזור לימים של הפסקת האש, ההכלה וההסדרה. נראה שהם בעיקר לא מבינים למה אנחנו כל הזמן במלחמה.
היום יום התהפך לחלוטין ואני פשוט לא מתפקד. אני עובד כעצמאי, פרילנסר בתחום הדאטה, ואוקטובר היה חודש אחרון שלי בפרויקט ללקוח. בדרך כלל אני מסיים פרויקט על הצד הטוב ביותר, הפעם בקושי יכולתי לתת שעה וחצי אפקטיביות ביום. לא מצליח להתרכז. הכל איבד משמעות. אני כרגע בבית, נטול עבודה, והאמת שזה ממש לא מזיז לי. מין דיכאון ענקי עשוי שכבות שכבות. השכבה העליונה והיחידה שאני עוד איכשהו מעז להתמודד עמה היא עניין החטופים. עוזר לי לנתב את האנרגיות למענם, ואת רוב הזמן שלי אני מקדיש להתנדבות במטה המקומי פה שעובד להעלאת המודעות לנושא החטופים לקהל הדני.
זה התחיל בליל הפוסטרים. חוליות של ארבעה ברכב, באמצע הלילה כדי לא להתקל במבקשי רעתנו, כיסינו את כל קופנהגן בפוסטרים של החטופים שתרגמנו לדנית. למחרת התחלתי לארגן את מיצג השולחן הריק, שהוצג מערב שישי 14 ימים אחרי המתקפה עד מוצאי שבת, בכיכר המרכזית בעיר. שבוע אחרי זה העלנו את מיצג הבלונים. העבודה בקהילה הקטנה שנוצרה עוזרת קצת להסיט את הראש מצפייה אינסופית בחדשות מישראל. עשינו מצעד דגלים, ויש עוד פרויקטים בקנה.
כשיש קצת שקט לחשוב, אני נזכר שלדיכאון שכבות נוספות, שאני לא מצליח לעבד עדיין. אם זו השנאה שיש לעולם כלפי ישראל, כלפי הציונות שיוצאת לרחוב בראש גלוי. התמיכה הרחבה מדי שפלסטינים מקבלים אפילו שהם קוראים להשמדת ישראל הלכה למעשה. ההבנה שהפתרון שכל כך האמנתי בו, של שלום שבנוי על אמון בין העמים נרצח, נאנס, בותר לחתיכות ונזרק לים של עזה בבוקר ההוא של ה־7 באוקטובר, ההבנה שאפילו הנכדים שלי לא יזכו לראות שלום, אפילו לא שלום קר בין ישראל לפלסטין.
המון שכבות ויש עוד כמה עמוק עמוק בתחתית. אלה שכבות שאני לא מצליח להתמודד איתן בכלל, ובבוא היום נצטרך לעבד את זה יחד כאומה, כחברה. השכבות האלה בתחתית הערמה עוסקות בשאלה איך זה בכלל קרה? איך המדינה הזניחה כך את התפקיד שלה? איפה היה הצבא? איפה הייתה הממשלה? איך הפקרנו אלפים, איך נחטפו אנשים שש שעות אחרי תחילת האירוע? ברגל? על ידי עזתים לא חמושים בכלל? איך לא הקשבנו לאזהרות? איך לא הקפיצו חיילים בלילה? איך זה שהגבנו להתארגנות כל כך מסיבית ב"נחכה לבוקר ונראה מה יהיה". איך??
איך קמים ממכה כזאת, שבבסיסה יש חוסר אמון מוחלט בקבלת ההחלטות, ועדיין מתפקדים כמדינה, כחברה וכעם?
אין לי משאבים או יכולת להתמודד עם השכבה הזאת. אז אני מדחיק, חושב על משהו אחר, מדליק עוד סיגריה, אבל אני יודע שהיא שם, ממתינה לתורה.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר גלובס