"מה ההבדל בין מחבל למחבל מבית": הזעקה של האם שילדיה נרצחו

עומר היה אמור להיות היום בן 25. רוני בת 24. אור בן 20. שלושתם לא זכו לגדול. ביולי 2010, במה שהפך לאחת מהטרגדיות הגדולות שידעה ישראל, אביהם איתי בן דרור הניח מגבת על ראשם ודקר כל אחד מהם עשרות פעמים עד שמתו בין זרועותיו. סך הכל 153 דקירות סכין. הרצח אירע ביום הולדתה ה-38 של גרושתו לילך שם טוב. "מי יקרא לי אמא", זעקה בהלוויה.

16 שנה חלפו מאז. ביום שני האחרון, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, פרסמה שם טוב פוסט גולמי ברשתות החברתיות. "להיות הורים שכולים זה שיט", כתבה. "אמא שכולה שלא מקבלת הכרה על אובדן הילדים שלה, זה שיט בריבוע". הפוסט, שעורר הד נרחב, חשף את הפער בין הטראומה שהיא נושאת על גופה לבין האטימות שהיא חווה מצד המערכת, שנה אחרי שנה.

המחדלים, לדברי שם טוב, החלו הרבה לפני הרצח עצמו. בן דרור הוגדר מסוכן לסביבה, אך היא נאלצה למסור לו את הילדים. בדיעבד התברר שהוא שיתף אחד מהחוסים בבית חולים לחולי נפש בתוכניותיו לרצוח את הילדים. החוסה העביר את המידע לקצין המבחן שלו, אך איש לא פעל. "אם מישהו שם היה יודע מה צריך לעשות כשמישהו מוגדר מסוכן לסביבה", כתבה, "לא היו מכריחים אותי למסור לו את הילדים".

לדבריה, בן דרור אף ביקש להתאשפז מחדש בתקופה שקדמה לרצח, אך הפסיכיאטרית המטפלת רשמה לו תרופות במקום לאשפזו. "הוא לא לקח אותם", סיפרה שם טוב. "את הכדורים האלה הוא נתן לילדים שלי". שלושה ילדים קטנים, אמרה, "לא הספיקו כדי שהמערכת באמת תתעורר".

שקופה אז, שקופה עכשיו

התזמון של הפוסט לא מקרי. שם טוב בחרה לפרסם אותו דווקא ערב יום הזיכרון, מתוך תחושה עמוקה שהאובדן שלה אינו זוכה להכרה. "אני שואלת את עצמי מה ההבדל בין מחבל למחבל מבית", אמרה. "טראומה זאת טראומה. אצלי זה אבא שלהם שעשה את זה".

אירועי 7 באוקטובר, סיפרה, היוו עבורה טריגר מכונן. "חצי שנה אחרי 7 באוקטובר לא הצלחתי לתפקד. כל הפוסט-טראומה עלתה. הטראומה הלאומית מאוד השפיעה עלי, כל המערך הנפשי שלי התערער". המראה של משפחות שכולות אחרות שמקבלות הכרה ציבורית ומוסדית העמיק את הפער. "כשאת רואה את ההכרה, את לא מבינה את ההבדל בין ילדים שאיבדו חיים על ידי מחבל לבין ילדים שאבא שלהם רצח אותם".

"הייתי שקופה אז", אמרה, "ואני שקופה עכשיו".

מעבר לכאב הבלתי נתפס, שם טוב מתארת מערכת שזנחה אותה גם בשנים שאחרי. לדבריה, המדינה הקצתה לה ליווי פסיכולוגי לשנה אחת בלבד. "אחרי שנה הם החליטו שזה מספיק", סיפרה. "המטפלת הייתה בהלם. היא אמרה: 'את רק התחלת'". שם טוב מתארת כי בשלוש השנים הראשונות שאחרי הרצח הייתה בהכחשה מוחלטת, ורק בין השנה השלישית לרביעית התחילה להתאבל. המטפלת, מיוזמתה, המשיכה לטפל בה עוד שלוש שנים ללא תשלום.

את הניסיון לתבוע על המחדלים היא מתארת כמסע סיזיפי. "נאלצתי להחליף שלושה משרדי עורכי דין. משהו בתיק הזה לא היה להם קל להתמודד אתו". התביעה לא הגיעה למשפט מלא: הצדדים הופנו לגישור, וההליך הסתיים בפשרה. "חוץ מגרוש וחצי שאני מקבלת מביטוח לאומי", אמרה, "אני לא מוכרת אצל אף אחד".

גם בבית המשפט חוותה שם טוב אטימות שקשה לעכל. "הייתה עורכת דין אחת שהתנהלה מולי באטימות בלתי נתפסת", כתבה, "כאילו היא שכחה שמולה יושבת אמא לשלושה ילדים שנרצחו". לדבריה, כשעורכת הדין הבינה שהיא לא מצליחה לשבור אותה, "אחרי שניסתה להשפיל אותי פעם אחרי פעם, היא לא הגיעה יותר לבית המשפט".

לא רחמים, הכרה

שם טוב מבהירה שאינה מבקשת חמלה. "אני לא זקוקה לרחמים, אבל משהו פה לא בסדר", אמרה. "מה שעברתי גלגל אותי מהמדרגות, ואני נאבקת על כל אגורה. טרקו לי את הדלת בפרצוף". לדבריה, התחושה הזו אינה ייחודית לה. "כל כך הרבה אנשים חווים את ההתעלמות של המערכת. לא פשוט להמשיך להתמודד עם האטימות הזאת, וזאת לא רק אני".

את הפוסט סיימה בזיכרון ילדיה, "לזכרם של עומר, רוני ואור שלא זכו לגדול", ובשורה שמכילה את כל הכעס והאמונה גם יחד: "יש חשבונות שמיים, וחשבונות שמיים הרבה יותר קשוחים מחשבונות בבית משפט".

שש שנים אחרי הרצח הפכה שם טוב שוב לאמא. בתה, שנולדה כשהייתה בת 44, חוגגת בקרוב עשר שנים. שם טוב הוציאה לאור שלושה ספרים, ומרצה ברחבי הארץ על "ניצחון הרוח" ועל זיהוי נורות אזהרה באלימות סמויה. אך ביום הזיכרון האחרון, 16 שנה אחרי, הזעקה חזרה בעוצמה מלאה. ההבדל בין הכרה לשקיפות, טוענת שם טוב, לא נקבע לפי עומק הטראומה, אלא לפי הכותרת שמקבל הרוצח.