"עברתי פעמיים שואה: כילדה וכשעומר נכדי נחטף"

"עברתי פעמיים שואה, פעם כתינוקת וילדה קטנה, ופעם שנייה - שהייתה הרבה יותר גרועה בשבילי - כשהנכד שלי היה חטוף בעזה", אומרת צילי ונקרט, סבתו של שורד השבי עומר ונקרט. בשיחה עם mako היא על הרגע המצמרר שבו ראתה לראשונה את התמונה של עומר, כשידיו אזוקות לאחור. "אמרתי לעצמי: 'איך את חיה? איך את נשארת?', לא יכולתי להאמין. אבל אנחנו יותר חזקים ממה שאנחנו חושבים".  

צילי נולדה בצ’רנוביץ ונלקחה בהיותה תינוקת בת שישה שבועות לטרנסניסטריה. היא עברה את שנותיה הראשונות במחנה ג’ורין ושרדה שם עד גיל שלוש וחצי. בשנת 1965 היא עלתה ארצה, הקימה משפחה, וכיום היא אם לשני בנים וסבתא לשלושה נכדים. החודש היא הניחה את זר בוקובינה בטקס המרגש שנערך ביד ושם לזכר יהדות רומניה שנספתה בשואה. לדבריה, למרות כל השיעורים שנלמדו, ההבטחה "לעולם לא עוד" נשברה לנוכח אירועי ה-7.10. "הנכד שלי היה חטוף 505 ימים, מתחת לאדמה, והרבה זמן הוא היה לבד. אני יודעת מה הוא סבל ומה סובלים החטופים שעדיין שם והמשפחות שלהם. מי שעבר את זה לא יכול לשכוח". 

"הילדים שלי אמרו שעומר יחזור, הם נתנו לי תקווה" 

העוגן שבו נאחזה בתקופה הקשה שעומר היה בשבי היו בני משפחתה. "הם נתנו לי תקווה, לא חדלו לומר לי "עומר יחזור אנחנו רק לא יודעים מתי". הבנתי שאם הילדים אומרים שהוא יחזור, אז הוא יחזור. כל הזמן הסתכלתי לעבר השמיים. גם אחרי שחזר אני ממשיכה להסתכל לשמיים, הפעם בהודיה על הנס שקרה לנו".   

לדבריה, היא חזרה לחיים לאחר שעומר שב הביתה. "עד אז הייתי על אוטומט: קמתי, אכלתי, אבל כשראיתי אותו הכל השתנה, קיבלתי מתנה משמיים. עד שלא חיבקתי אותו לא האמנתי שהוא פה". גם השיקום שלו, היא אומרת, עבר בהצלחה. "עומר מחייך וצוחק וזה סימן שהנפש שלו התאוששה. בוודאי שהתמונות משם חוזרות אליו, אלו לא דברים שאפשר לשכוח אי פעם". 

את חייו הנוכחיים של עומר היא מתארת כעמוסים ושגרתיים. "הוא גר עם החברה ומאוד עסוק, הוא מוזמן לכל מיני מקומות, מאוד פעיל ונותן הרצאות בכל מיני מקומות, נלחם הרבה בשביל מי שעוד נשאר שם. הוא אומר שכל הזמן נדמה לו שהוא עדיין עם מי שהיה איתו שם תקופה ארוכה. הוא יודע מה הסבל שהם עוברים", היא אומרת, "היינו ביחד יומיים בבוקרשט. כשיש הזדמנות אני רואה אותו, וכשיש לו זמן הוא מתקשר, אני מקפידה לא להכביד עליו ומשתדלת לשמור על פאסון. בכל ערב הבן שלי מתקשר ואומר שכולם בסדר וזה מספק אותי".  

צילי משתפת בקושי העצום להתמודד עם העובדה שהחטופים עדיין לא שבו הביתה. "עצוב לי. אני הולכת כל שבוע להפגנה בגדרה, ובעיקר לא מבינה איך לא נמצא פתרון להוציא אותם. כולם אשמים, כל מקבלי ההחלטות טעו. אנחנו יודעים מי זה חמאס, ולכן היה צריך להוציא את החיים והחללים, ורק אחר כך לעשות תוכנית פעולה". 

את הטרור שהחטופים עוברים יום יום היא רואה כדומה לסבל שעברו היהודים בגטאות. "את הנפש קשה לרפא הרבה יותר מהגוף", היא אומרת, "יש כאלו שחזרו מהגטאות והיו שבר כלי, הגיעו לבתי חולים למתמודדי נפש. את הסבל שהחטופים עוברים יום יום אי אפשר לתאר, ואני יודעת היטב מה המשפחות שלהם מרגישות. מי יודע אם יחזרו ואיך יחזרו". הרעב שאיתו מתמודדים החטופים, וממנו סבל גם עומר בתקופת השבי, החזיר אותה לימי מלחמת העולם השנייה. "הכאב של הרעב מוכר לי היטב, אני עוד זוכרת את הסיפורים של האנשים שחזרו מהגטו. כמעט חצי מיליון יהודי רומניה מתו מרעב, ממחלות ומעבודות פרך".   

"כל העם משלם על הטעות הזו" 

צילי הספיקה לעבור בחייה לא מעט מלחמות, היא מתארת כיצד ליבה יוצא לחיילים שנלחמים בגבורה כדי להגן על המדינה. "לפעמים אני פוחדת לפתוח את הטלוויזיה כדי שלא אשמע את דובר צה"ל. מי יודע כמה עוד ילכו? אלו ילדים שלא הספיקו לחיות", היא אומרת, "כולנו בטראומה ממה שקרה וממה שקורה. זו לא אותה תקווה שהיתה לנו כל הזמן. אני דואגת לכל החיילים, וכל אחד שנפל זה כמו ילד מהמשפחה שלי, זה מאוד משפיע עליי".   

"זה מפחיד לראות מה מתרחש בעולם", היא אומרת על האנטישמיות ההולכת וגוברת, "איזו שנאה פתחו נגדנו בכל מקום. דיברתי על זה כשהייתי בבוקרשט לפני עשרה ימים בנסיעה למען החטופים. ברומניה יש פחות אנטישמיות לעומת פולין או שאר אירופה, כי אין שם הרבה מוסלמים, הם מפוזרים בכמויות באירופה ובאמריקה. עכשיו הם יאכלו את מה שאנחנו אוכלים". 

צילי אף מבקרת בחריפות את התנהלות מקבלי ההחלטות. "אני מקווה שתהיה ועדת חקירה מתישהו, ואני מקווה שאני אספיק לשמוע מי אשם ומה קרה. נעשתה כאן טעות איומה וכל העם משלם על הטעות הזו. קשה לי להבין איך עם חכם כמונו יכול לטעות כך, איזו מכה נפלה עלינו. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ולא היינו צריכים להגיע למצב שבו כל העולם עכשיו נגדנו". 

"העצרת השנתית המרכזית ביד ושם היא הרבה מעבר לטקס ממלכתי", מוסיף מיכה חריש, יו"ר א.מ.י.ר מיכה חריש, יו"ר א.מ.י.ר: "היא תזכורת חיה למחויבות שלנו כעם וכמדינה לשאת את זיכרון שואת יהודי רומניה מדור לדור. טרנסניסטריה, שהפכה לגיא ההריגה של יהדות רומניה בשואה – שבה נספו מאות אלפי יהודים ברעב, במחלות וברציחות אכזריות – היא חלק חשוב מ'השואה השקטה'. אנו בא.מ.י.ר. רואים שליחות עליונה לוודא שסיפור זה יהיה ידוע, לא יישכח ולא ייטושטש. האחריות שלנו אינה רק כלפי הנספים והניצולים, אלא גם כלפי הדורות הבאים, שצריכים להבין שהזיכרון הוא חומת המגן המוסרית שלנו מול אנטישמיות, מול אדישות ומול השכחה. דווקא בימים קשים אלה, כשהעם היהודי מתמודד עם אתגרים חדשים, אנו רואים עד כמה חשוב להיאחז בזיכרון, ללמוד ממנו ולשאוב ממנו כוח וביטחון להמשך הדרך".