שורדת השבי ואמה מדברות מהלב: "זה היה הלילה היחיד שישנתי טוב"

כשרומי גונן שיתפה ב"עובדה" את סיפורה המטלטל משבי חמאס היא ריגשה מדינה שלמה. בריאיון שהעניקה יחד עם אמה מירב, למהדורה מיוחדת של "60 שניות עם ליאל אלי" הן סיפרו על התחושות שחוו אחרי השידור הפרק, מה הכעיס את רומי וגם על מה היא התערבה עם אמילי דמארי בשבי.

אתן קולטות שאתן פה ביחד?
רומי: "וואו, לא. אפשר לומר על אמא שהיא הייתה אופטימית בשביל כולנו".

מירב: "אני לא מצליחה להסביר לה שלא הייתי אופטימית, אלא הייתי בוודאות".

באותה תקופה, עברו שמונה חודשים ולא קיבלת ממנה אות חיים. איך שומרים ככה על אופטימיות?
מירב: "שמעתי אותה, היא אמרה לי שהיא חיה. לא יודעת איך להסביר את זה".

רומי: הייתי שוכבת על המזרן מתחת לשמיכה, והייתי אומרת: 'אימא, בבקשה, רק תוציאי אותי מפה. בבקשה, חיים שלי, כפרה עלייך, רק תוציא אותי מכאן, אני פה ואני בסדר. אין לי יד, אבל אני בסדר'.

יש אנרגיה מסוימת שאפשר לתקשר דרכה.
מירב: "חד-משמעית יש. כל מה שאמרתי לה זה 'אור, שמש, רק תחזיקי מעמד. כל מה שאת צריכה זה רק להחזיק מעמד'".

איך אתן מרגישות אחרי שהריאיון ב'עובדה' שודר?
מירב: "איזה יופי שזה יצא, אימא'לה. אחרי השידור של הפרק הראשון, זה היה הלילה היחיד שישנתי טוב.

רומי: "הייתי בסטרס של החיים, אי אפשר להסביר את זה. את יושבת ויודעת שאת הולכת לפתוח הכול. ליאל, את בן אדם שכולם מכירים, אבל לא יודעים עלייך את הדברים הכי אישיים. פה זו סיטואציה אחרת, אני חייבת שכולם ידעו את זה.

החלטת בעצמך לפתוח הכל?
רומי: "לא המוח שלי, הפסיכולוגית שלי. בסוף יש דברים שאני חושבת עליהם שאבא שלי צריך לדעת.

עברו כמה חודשים טובים מאז שחזרת. יוצא לך לשבת עם המשפחה ולספר להם מידע שלא יודעים?
רומי: "אלו היו 471 ימים, את יודעת כמה דברים יש לי לספר? מהפעם שהתיישבתי על כיסא ועפתי אחורה על הקיר, לריב שזרקתי כיסא על מחבל. זה נע בין המון דברים, יש עוד ערימות".

היה שלב בשבי שאמרת לעצמך שיש מצב שאת צריכה להתרגל ללהיות שם?
רומי: "כן, באוגוסט, זה היה ממש קרוב ליום ההולדת שלי והעסקה התפוצצה. מאז אמרתי ,'פאק, אנחנו הולכות להישאר כאן'".

האם רומי כל החיים הייתה קלילה שיוצאת למסיבות וכיפית?
מירב: "לרומי יש מלא חברים ותמיד היו לה, לכן מסיבות הטבע גם היו חלק. אני חושבת שזה חלק מאוד טבעי בחקר עצמי. גם אני הייתי במסיבות טבע, דווקא בגיל מאוחר יותר. זה נורא כיף. יש שם איזשהו שחרור, איזשהו חיבור, המוזיקה, הטבע, זה מטורף.

רומי: "התפוח לא נופל רחוק מהעץ".

איך היה הקשר שלכן מלפני? עד כמה הוא היה קרוב?
רומי: "לעיתים אפילו יותר קרוב ממה שהוא עכשיו".
מירב: "נכון. בגיל 12 היא לקחה אותי לשיחה, נכנסה אליי לחדר וסגרנו את הדלת. שעה קיבלתי על הראש שאני לא מספיק מתייחסת אליה. היא אמרה לי: 'אימא אני נראית שהכול בסדר אצלי והכול זורם, ואני כאילו מלאכית, אבל אני לא בסדר'".

רומי סיפרה מה הכעיס אותה במיוחד אחרי שידור התחקיר ב"עובדה". "אחרי שיצא החלק הראשון, נכנסתי באינסטגרם לכל המשפיעניות החזקות בארץ למרות שאני טכנופובית. אף אחת מהן לא העלתה את הסיפור שלי. עכשיו, בעיקרון, לא אכפת לי, כי אני לא מחפשת את זה, אבל סיפור כמו שלי צריך להיות בחוץ בכל העולם. לא בשבילי. אלא כי חמאס הם חארות וכולם צריכים לדעת את זה. מבחינתי כל מי שיש לה מעל 20 אלף עוקבים צריכה להעלות את זה. יותר משפיענים בנים העלו אותי מאשר בנות. בסוף זה התפוצץ והגיע לכל מקום ואני חושבת שזה עשה את החסד שזה היה צריך לעשות. אבל אני עד היום מרגישה את זה".

רומי, השתנית מאז שחזרת?
רומי: "מאז שחזרתי אני מכונת אמת. את תשמעי את כל מה שיש בראש יוצא החוצה. עד שיצא לך פעם אחת משהו לא טוב במקום לא טוב, ואז תגידי, 'זה לא כל כך מושלם'. אבל אין מה לעשות, הייתי בשבי אז אני עדיין גולשת על הגל הזה".

מאז היה לכן כבר ריב של אימא ובת?
רומי: "מאז שחזרתי היא לא עונה לי לטלפון, כשהיא חוזרת אליי אני אומרת לה: 'אימא, ומה יקרה אם אני אחטף?'. לפעמים היא מתקשרת אליי ואני עונה, 'הלו, אימא?' ואז שתינו בשקט ויש רגע של 'אני אמרתי את זה!' ואנחנו ממשיכות הלאה. או שאני אומרת לה, 'אני רואה עצים שרופים תביאי מישהו לפני שאני מתה!'"
מירב: "אז אני אומרת לה: 'בפעם היחידה שנחטפת אני עניתי לטלפון'. אולי אני באמת לא צריכה לענות".

מה האוכל שרומי הכי אוהבת?
מירב: "היא אוהבת בולונז. זה היה סיפור אצלנו, היא נורא התבאסה שבשבוע הראשון לא עשיתי לה בולונז.
רומי: "לא התבאסתי, אני ואמילי התערבנו על כסף בשבי. אמרתי לה, 'לולה, שומעת? אני שמה כסף שאימא שלי מביאה לי פסטה בולונז לבית חולים בשבוע הראשון'.

בסוף הבאת להם לפסטה?
מירב: "לא הבאתי כלום כי היא לא אכלה".
רומי: "כשחזרתי, זה היה כאילו את על אקסטה. את רצה מלא, צרחות במסדרון ואת לא יכולה לאכול. את מעשנת מלא, כי יש לך סיגריות אבל אוכל לא מעניין".

רומי, חזרת לעשן. הגוף לא נגמל?
רומי: "כן, אבל בראש לא. וגם יש משהו בזה שעכשיו אני יכולה לעשן ואף אחד לא יגיד לי לא שוב פעם. את יכולה לעשות מה שאת רוצה, ואז גם לחזור לעשן. זה כמו ניצחון שלי עם עצמי. וואלה לא הסכמתם, אמרתם לי לא והנה, עכשיו אני מעשנת, אז אעשן גם 40 סיגריות על העיניים שלכם.

היה מקום שרצית ללכת אליו כדי להגשים את החופש?
רומי: "לים, הוא מסמל חופש עבור כל בן אדם. למרות שזה אפילו לא הים, זה פשוט רגע לעמוד בחוץ ולראות שמיים כחולים ואת העננים זזים ככה לאט לאט. את השמש על הפנים, לא משנה איפה היא, זה החופש. שקט, הרוח והשמש".

מירב: "המשפט שלה בשבוע הראשון היה, 'תעזבו אותי, רק תנו לי לשבת בשמש'".

רומי, אמרת שאת לא מצליחה לישר את היד עד הסוף ושאת צריכה לעבור עוד ניתוח.
רומי: "יש לי הרבה בעיות ביד, יש דברים שאי אפשר לפתור כי הזמן עשה את שלו. מסתבר שהגוף אוכל את עצמו בשנה וקצת, אבל יש עוד ניתוחים. אנחנו כן בשלב הרבה יותר טוב, ואני כבר מתפקדת עם היד, הייתי רוצה יותר טוב, ואנחנו נגיע ליותר טוב".

מה הדבר הכי טוב שאתן מאחלות אחת לשנייה?
רומי ומירב: "שלא, ניפרד יותר בחיים!"