התחננתי שהיא תהיה פצועה. צרחתי לאלוהים שישאיר לי אותה

ב-9 בערב התקשרה גאיה אורן לאביה, מאושרת עד הגג. חודש לפני יום הולדתה ה-18 היא רצתה לספר לו שהתקבלה לשרת ביחידת קרקל, כמו שחלמה מאז שהייתה ילדה קטנה. גאיה מסרה את החדשות והודיעה, "אבא, אני יוצאת לריצה עם תהל, נמשיך לדבר אחר כך".

כשבתו יצאה לרוץ עם חברתה, שחר אורן נבהל פתאום. "שמחתי בשביל גאיה, אבל כשניתקתי את הטלפון קרה לי משהו", מספר השבוע השוטר בן ה-51. "הרגשתי פחד נוראי, קיבלתי פיק ברכיים. אחרי כמה דקות כתבתי לה 'וואו!', כתבתי גם שאני גאה בה ומעריץ אותה, אבל הודיתי שאני ברגשות מעורבים כי אני קצת חושש".

שחר נכנס להתקלח. הוא חשב שזה יסלק את החששות, אלא שהם התעקשו להישאר. "אני לא אדם דתי, אבל במקלחת התחננתי לאלוהים", הוא מספר. "אני זוכר שסיבנתי את עצמי ודיברתי איתו, ממש נשאתי תפילה. ביקשתי ממנו שייתן לגאיה כוח, שישמור לי עליה, שילווה אותה, שיוביל אותה".

רגע אחרי שיצא מהמקלחת צלצל הטלפון. על הקו הייתה גרושתו של שחר, כרמית, אמה של גאיה. "היא התקשרה בוכה וישר אמרה לי שגאיה עברה תאונה", הוא מספר. "שאלתי אותה מה מצבה, כרמית ענתה שהיא מחוסרת הכרה, ואני צרחתי צרחה שנשמעה בכל הרחוב. אחרי 28 שנה במשטרה אני יודע שבזירות כאלו, כשהולך רגל נפגע מרכב והוא מחוסר הכרה, זה לא טוב".

שחר דהר לזירה. בדרך התקשר אליו חבר של המשפחה, שהוא גם מתנדב באיחוד הצלה. "התחננתי אליו שיגיד לי מה קרה, והוא התחמק מהשאלה ואמר לי: 'לא נותנים לי להתקרב'. אז ידעתי: היא כבר לא בחיים".

גם כרמית כבר ידעה. היא התקשרה אליו שוב ואמרה, "קרה לנו הנורא מכל". כששחר שמע את המילים במכונית, הוא לא הצליח להמשיך לנהוג. "עצרתי ברמזור והתחלתי לצרוח ולבכות באוטו בלי שליטה. זה היה סכין לתוך הלב", הוא אומר בדמעות. "באיזשהו שלב הגיעה ניידת ונעמדה לידי, וכל מה שרציתי היה שהם יעזרו לי. הייתי חסר אונים, אבל התפרעתי. הם היו שוטרי סיור מתנדבים שכנראה פחדו מההתנהגות שלי ולא רצו לפתוח את החלון של הניידת, אבל אז צרחתי, 'הילדה שלי נהרגה, הילדה שלי נהרגה'. הם הבינו, יצאו אליי ולקחו אותי לזירה".

אתה זוכר מה עבר לך בראש?
"אלה היו רגעים נוראים. התחננתי שהיא רק תהיה פצועה, צרחתי לאלוהים שישאיר לי אותה בחיים".

וכשהגעת לזירה?
"כבר כשהתקרבנו ראיתי את כל האמבולנסים. אחד השוטרים המתנדבים חיבק אותי ולא נתן לי להתקרב אליה, אבל מרחוק ראיתי שגאיוש שלי שוכבת מכוסה על הכביש. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו פשוט".

אתה זוכר מה קרה אחר כך?
"מישהו לקח אותי לבית של כרמית, והיו שם מלא אנשים וחברים שכבר שמעו והבינו. באותו רגע חשבתי על אמא ואבא שלי, אנשים מבוגרים שאיבדו את הנכדה הבכורה שלהם. הבנתי שצריך לשלוח אמבולנס כדי לבשר להם, וקלטתי שאני בתוך התסריט הרע שתמיד הייתי חלק ממנו כשוטר במשטרה. עד עכשיו אני לא מאמין שזה קרה לי".

זה קרה ביום חמישי, 12 במרץ. חודש קודם לכן, ב-8 בפברואר, העלה שחר פוסט לפייסבוק. הוא נגע בו בנושא שהטריד אותו, שהטריף אותו, שחזר שוב ושוב בפוסטים שלו – ובאותו יום הוא בחר במילים שאי אפשר לקרוא בדיעבד בלי להצטמרר. "תרבות הנהיגה בישראל היא כל כך עלובה ומסוכנת", כתב אז שחר, "שהחשש שלי הוא שמישהו עם פרצוף בסלולרי יקטוף את הילדים שלי על המדרכה".

אני לא נביא, פשוט פחדתי

שבועיים לאחר שקבר את גאיה, שחר יודע לספר מה בדיוק קרה לה. זמן קצר לאחר שיצאה עם תהל לריצת אימון כושר קרבי, התרעה מקדימה של פיקוד העורף תפסה אותן בפארק המדע, על הציר שבין נס ציונה לרחובות. הן חצו את הכביש במעבר חציה בדרכן למרחב המוגן הקרוב, גאיה מובילה ותהל אחריה. רכב שהגיע לצומת נעצר כדי לתת להן לחצות, אבל אז הגיע רכב נוסף במהירות גבוהה. הנהג לא הספיק לעצור, ופגע בגאיה.

הנהג הפוגע – אנטון ויסוטה, בן 23, שבדיקת משטרה העלתה כי לחובתו ארבע עבירות תעבורה קודמות – נעצר מיד לאחר התאונה. בדמו נמצאו 470 מ"ג אלכוהול, הרבה מעבר למותר בחוק. במשטרה מייחסים לו עבירות של המתה בקלות דעת ונהיגה בשכרות.

את הידיעה על התאונה מסרו לכרמית בטלפון שני חיילים שניגשו אל גאיה מיד לאחר שנפגעה. "היא שכבה שם על הכביש ואחד מהם שם עליה אפוד זוהר", מספר שחר. "הוא שמר עליה בגופו וסימן לנהגים שלא ידרסו אותה עד שהגיעו כוחות ההצלה".

בוא נחזור רגע לפוסט שכתבת בפברואר, ולדברים הקשים שנראים נבואיים. איך אתה מסביר את זה?
"כתבתי על הנושא מתוך מה שראיתי בעיניים. כולם אומרים שאני נביא, אבל אני לא. אני פשוט פחדתי מזה, כי הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה. כמות ההרוגים בכבישים בישראל היא כזאת שיש לנו טבח נובה כל שנה, מעשה ידינו, בלי מרצחים".

כתבת במפורש על חשש שילדיך יידרסו. זה משהו שממש העסיק אותך?
"בשנה האחרונה הרגשתי משהו מבפנים, וכתבתי כמעט 40 פוסטים על תאונות דרכים ועל המחיר הנורא שלהן. לא פחדתי מכלום כמו שפחדתי מזה. לא מטילים, לא ממחבלים, לא מהשירות הקרבי שגאיה רצתה. המוות המיותר הזה בער בי לאורך כל השנה, מה גם שאני אומר כבר שנים: כשאני שם חגורה ומתחיל לנסוע – אני בעצם מחזיק ביד אקדח ודורך אותו. השאלה היא רק אם אני רוצה לירות או לא".

אנטון ויסוטה טוען להגנתו שלא התכוון "לירות". סנגורו, עו"ד שלומי בר, אמר בבית משפט השלום בפתח תקווה כי לא הייתה במעשה של ויסוטה כוונה תחילה, וכי קיים ספק באשר לאחריותו לתאונה. "הלב שלנו יוצא למשפחה, אבל הוא לא צריך להישאר במעצר", אמר בדיון – שבסופו האריך השופט רפי ארניה את מעצרו בארבעה ימים נוספים. בשבוע שעבר הוא שוחרר למעצר בית.

"את יודעת מה אני חושב? שתאונות באופן כללי הן לא תאונות", אומר שחר. "מי שדרס את גאיה שלי הרג אותה, בחר לנסוע מהר ולעלות על הכביש אחרי ששתה אלכוהול. זה קטל, זה הרג, זה לא תאונה".

אולי הוא נלחץ מההתרעה?
"לא אכפת לי מהמלחמה ומהלחץ. נכון, יש התרעה, אבל יש עוד אנשים. ילדים, קשישים שרצים לתפוס מחסה. אתה לא לבד בכביש".

אתה לא מאשים קצת גם את המלחמה?
"אני מאשים את כל העולם, אבל הוא לא היה צריך לנהוג אחרי ששתה, לא משנה לאן הוא נסע וכמה הוא מיהר. אני כל כך כועס עליו, וכל כך כאוב על גאיוש שלי, שאין לי כרגע מקום נפשי לטפל בזה".

על אלוהים, שהתפללת אליו ביום שקרה האסון, אתה כועס?
"כל חיי נלחמתי ונפצעתי בשביל אחרים, ולכן אני כועס גם עליו. זה לא הוגן".

ועל הטיפול של המדינה בתאונות הדרכים?
"אני כועס מאוד על המדינה. נהג צעיר שיש לו עבירה, אפילו אחת, לא צריך לנהוג. על מלחמה עם האויבים שלנו מכנסים כל היום דיונים ביטחוניים, אבל אני לא מכיר ישיבות חירום על תאונות דרכים. אין עונשים כבדים, אין שינוי משמעותי בחוק, המשמעת והאכיפה רופסות. כלומר יש חוקים לכאורה, אבל הם בלי שיניים. עם עורך דין טוב העבריינים ממשיכים את החיים כרגיל. את יודעת מה? נהג צעיר צריך קודם כל ללכת לבית לוינשטיין. הוא צריך להזדעזע ממה שהוא עלול לעשות".

קברתי את הנפש שלי

עוד לפני שראה את גאיה על הכביש, שחר ראה יותר מדי. 22 שנה שירת בשטח כסייר וכבלש במחוז תל אביב, ובשש השנים האחרונות הוא מסופח למוקד 100 של המשטרה. "נשברתי אחרי הרבה שנים בשטח וביקשתי לעבור תפקיד", הוא אומר. "חוויתי יותר מדי מוות, זירות כמו התאונה של גאיה ראיתי מאות פעמים, ולאלוהים היו הרבה הזדמנויות לקחת אותי. לפני כמה שנים, במרדף אחרי גנבי יהלומים בבורסה שהגיע לניגוח של ניידות והעמדת מחסומים, נפצעתי משמעותית ונשברה לי הכתף. היה לי כבר קשה לשאת את הרוע של העולם, הנפש קצה בתאונות ובמוות. אחרי האירוע ההוא חזרתי לתחנה, הסתכלתי על התמונה של גאיוש שתמיד כל כך דאגה לי, ופחדתי שהיא תישאר בלי אבא".

בסוף הוא זה שנשאר בלעדיה, וההלם ניכר בכל מילה שלו ובכל שתיקה. כשהשיחה מגיעה אל ההלוויה, הוא אומר שהזיכרון ממנה מעורפל לגמרי. "ספדתי לגאיה, אבל לא ממש הייתי בהכרה. רק ראיתי אלפי אנשים שלא הפסיקו לחבק ולנסות לתמוך. לפני שטמנו אותה באדמה רציתי לחבק אותה עוד פעם אחת, לראות שהיא נשארה שלמה. המטהרת אמרה שהיא נראית כמו מלאך ונתנה לי לראות אותה, ואני נכנסתי לחדר הטהרה וראיתי את הפנים היפות שלה. היא הייתה כל כך עדינה. כל כך רציתי לחבק, לתת נשיקה, להרגיש את השיער והפנים והגבות. כל הזמן הייתי מלטף לה את הגבות".

דיברנו על הפוסט שלך, על התחושות המקדימות. אתה חושב שגם היא הרגישה משהו לפני?
"חברה שלה סיפרה שבאותו בוקר היא עשתה תנועות של ריחוף, אמרה לה 'אני מרחפת', וזה הכי לא גאיה".

כשהשיחה חוזרת אל תאונות הדרכים, שחר נזכר בזירה שנכח בה כשוטר: "חיילת צעירה שכבה על הכביש מתה אחרי שנדרסה. הרכב העיף אותה רחוק, ואני התיישבתי לידה ובכיתי. עכשיו גם הבת שלי עפה ככה. אני חושב כל הזמן על המכה העצומה שהיא קיבלה, וזה גומר אותי".

אתה יודע אם היא סבלה?
"היא לא סבלה. לשבעה הגיע מתנדב של איחוד הצלה שסיפר לי שהיא מתה מפצעיה מיד".

אתה מרגיש שיצא לך להיפרד ממנה?
"היא תמיד הייתה מחויבת לצופים, אבל בשבוע האחרון לחייה לא הייתה שם פעילות בגלל המלחמה. ארבעה ימים רצוף היא הייתה אצלי, ארבעה ימים קסומים בלי טלפונים, בלי מחויבות. היינו כל הזמן ביחד ושיחקנו רמי כל הלילה".

גאיה הייתה רק בת 3 כששחר וכרמית התגרשו בשנת 2011. הקשר ביניהם נשאר טוב, שניהם גרו בנס ציונה, ובתם גדלה בשני הבתים. "היא הייתה אצל שנינו בלי התחשבנות, גידלנו אותה בשותפות מלאה", אומר שחר. "אפילו נסענו ביחד עם כרמית לחו"ל".

אני לא יודעת אם תוכל לענות על זה, ובכל זאת: איזה אבא היה לגאיה?
"תמיד אמרתי שהייעוד שלי בחיים הוא קודם להיות אבא. כשהיא נולדה הבנתי שהיא החצי השני שלי, שזו המשמעות. חיצונית היא שילוב של אמא שלה ושלי, אבל באופי היינו אחד לאחד. בשירים, באהבה לטבע ולמדינה, בנתינה, ברצון לשפר את העולם. לקחו לי לא רק את הילדה, אלא גם את החברה הכי טובה בעולם. היא כל הזמן הייתה כותבת לי, 'אהוב שלי, חבר שלי', עד כדי כך שבת הזוג הנוכחית שלי קצת קינאה בה ובקשר המיוחד בינינו. אני קברתי באדמה יחד איתה את הלב ואת הנפש שלי, את הנשמה".

גאיה פשוט נגעה באנשים

בכיתה ד' הצטרפה גאיה לצופים, ושחר אומר שהתנועה והערכים היו מהות חייה. היא הדריכה בשבט איתן בנס ציונה, והוא מצדו ליווה אותה לכל הטיולים בתנועה. "לפני יומיים שלחה לי אחת האמהות את מה שגאיה כתבה לבן שלה, שהיה ילד מופנם מאוד. חודשים הוא כמעט לא יצא מהבית, וגאיה שכנעה אותו בכמה מילים לצאת לטיול. בזכותה הוא באמת יצא, גם לטיול וגם מהאפלה שהוא היה בה. גאיה פשוט נגעה באנשים".

אתה בקשר עם החברים של גאיה?
"הם כמו הילדים שלי, מחזקים אותי ומצילים אותי. הם חבורה מדהימה, עוד לפני האסון הם היו פה בני בית. מאות מהם היו בשבעה, אני חושב שבכל זמן נתון היו 200 ילדים. הם הגיעו לכל תפילה ולא עזבו עד לפנות בוקר".

איך הם?
"כולם מפורקים. היא הייתה כל כך משמעותית עבורם".

חבר היה לה?
"כן, רועי. הם היו ביחד כמעט שנה. הוא ילד מקסים, ועכשיו הוא שבור לגמרי".

את אוהל האבלים פקדו חברים, שוטרים, אנשי ציבור ואזרחים מן השורה שסיפורה של גאיה נגע ללבם. אחד מהם היה אותו נהג ראשון שעצר לה ולתהל במעבר החציה. "הוא היה כל כך היה קרוע ושבור, התחבקנו ונפלנו לרצפה", מספר שחר. "אמרתי לו, 'זו לא אשמתך, עצרת לה, נתת לה ללכת למרחב המוגן'. הוא כל כך התייפח, אני מרחם עליו ועל מה שהוא ראה".

גם עידן עמדי, ששמע על האסון, הגיע לנחם. "הוא שמע שגאיה הייתה מעריצה שלו, והוא באמת היה ההשראה שלה. ראיתי איך כואב לו עליה, והוא אדם שיודע מה זה כאב. הוא שר לנו שני שירים שהיא אהבה, ביקש לעלות לחדר שלה, נכנס לשם וקיבל שוק".

למה?
"כי זה לא חדר של נערה נורמטיבית עם מוצרים של 'ספורה', זה חדר של לוחמת שמאוהבת קשות במדינת ישראל. תביני, היא הלכה עם הדסקית שלי על הצוואר מגיל 13. הצבא היה החיים שלה, היא הייתה הולכת לבקר חיילים קטועי רגליים וחוזרת עם מוטיבציה יתרה. ביני לבין עצמי חשבתי שאולי זה ירגיע אותה, אבל היא רק רצתה לתת מעצמה יותר".

איך אתה מסביר את המשיכה שלה לצבא?
"אני אספר לך סיפור שיסביר הכל: כשהיא הייתה בת 8 היינו ביוון ביחד, ויום אחד עברנו מול דוכן של אקדח אוויר. היא ביקשה לירות, והיממה שם את כולם. הורידה את כל הפחיות ששימשו מטרות, לקחה את הדובון הכי גדול. אני רציתי שהיא תהיה יורה אולימפית, היה לה את זה באופן טבעי".

זו שאגת הדרכים, לא שאגת הארי

מרגע האסון החליט שחר שהמלחמה בתאונות תהפוך לשליחות חייו. "את רואה נהגי משאיות עם 80 עבירות שעדיין נוהגים על 20 טון, זה טנק שמאיים על הציבור", הוא אומר. "דוח על דיבור בטלפון זה 1,000 שקל, וזה לא עוזר? תשנו את החוקים. תשללו רישיון. כשוטר הייתי בכל כך הרבה הפגנות – הפגנה על קוטג', הפגנה של סטודנטים, של נכים, נגד רפורמה, נגד יוקר המחיה. אף פעם לא הייתה הפגנה על תאונות הדרכים. מה, זה לא נוגע לכם? מאות אנשים נקטלים".

איך אתה חושב לעשות שינוי?
"אני רוצה להציל חיי אדם. אני מתכוון להיכנס לכל בית ספר ולכל ארגון, בלי מצגות ובלי סטטיסטיקה, פשוט לבוא מהמקום הכואב שלי ולהסתכל לאנשים בעיניים. אני אשאל את השאלות הנכונות על אחריות והרג, אני אלמד את האנשים שתאונות דרכים זו מלחמה. אני מתכוון לכתת רגליים לכנסת, לזעזע את העולם. אנחנו בשאגת הדרכים, לא בשאגת הארי".

מה לגבי ההתמודדות הפרטית שלך, האובדן?
"יש לי ילד בן 3 מבת הזוג הנוכחית, והוא חבל ההצלה שלי, המזל שלי. אם הוא לא היה, לא היה לי שום טעם לחיים. הילדה הזו הייתה האוויר שלי, האוכל שלי, החמצן שלי".

שחר מחכה לרגע שיעלה לקבר ויציין שלושים למותה. כרגע הוא לא יכול לבקר שם כי אנחנו בחודש ניסן, שבו נהוג להימנע מעלייה לקבר. "כרמית דתייה, גאיה הייתה מסורתית ושמרה שבת", הוא מסביר. "הלב אומר לי ללכת, אבל אני מכבד את המנהג".

איך נראה כרגע הקשר שלך עם כרמית?
"אני מאוד אוהב אותה ודואג לה, היא כל הזמן בראש שלי. אני מחובק מכל הכיוונים – המשטרה זה גוף עוטף מאוד, ויש לי המון בני משפחה וחברים – ולה יש קצת פחות תמיכה. אנחנו שותפים לגורל האכזר הזה, וכמו שהיינו שנינו שלה כשהייתה בחיים, כך נהיה גם אחרי לכתה".

חשבתם על מצבה?
"אתמול דיברנו על זה. אנחנו רוצים שמפת ארץ ישראל תהיה חרוטה עליה, כי זה מה שגאיוש הכי אהבה".

אם היא הייתה פה, מה היא הייתה אומרת לך עכשיו?
"היא הייתה פשוט מחבקת אותי כמו תמיד ואומרת 'אהוב שלי, כמה אני אוהבת אותך'. היא הייתה מרגיעה אותי, גם בשבעה היא שלחה לי סימנים ועשתה נסים ונפלאות שאת לא מאמינה".

כמו מה?
"בשבת שאחרי התאונה התחננתי לחיבוק ממנה. למחרת הגעתי לאוהל האבלים, וישבה שם ילדה בת 3 עם צרכים מיוחדים. אני לא מכיר אותה ולא את אמא שלה, אבל כשהיא ראתה אותי מרחוק היא פתחה את שתי הידיים שלה והזמינה אותי לבוא אליה. ירדתי על הברכיים, והיא ליטפה לי את הזקן ואת הלחיים וניחמה אותי. בלילה ביקשתי שוב חיבוק מגאיה, והילדה הייתה שם שוב למחרת. זה חזר גם ביום השלישי: היא הגיעה, פילסה את הדרך אליי ושוב חיבקה חזק. הרמתי אותה על הידיים, שרתי איתה, ואז היא נתנה לי ביס. גם גאיוש שלי הייתה נותנת לי ביס ביד ואז נשיקה. אם זה לא סימן, אז מה כן?".

שחר מדליק סיגריה, מניד בראשו ואומר: "היא לא הייתה צריכה למות. שבוע לפני התאונה גאיה הייתה אמורה בכלל לטוס לאמריקה, היא כל כך חיכתה לדיסנילנד, אבל החופשה נדחתה בגלל המלחמה. כשזה קרה היא אמרה, 'כל עכבה לטובה'. אני לא יכול לשמוע את המשפט הזה, 'כל עכבה לטובה'? של מי?".