מאז המלחמה: 88 אחוז מבני הנוער מדווחים על מצוקה רגשית

מאז ה-7.10 השתנו חייהן של לא מעט משפחות בישראל. המציאות המוכרת התחלפה במתכונת של "הורה יחיד", כשהילדים נאלצו להסתגל לבית שבו הורה אחד נעדר לפרקי זמן ארוכים בשל שירות במילואים. גם כשאותו הורה כבר חזר הביתה - הראש והלב שלו נשארו לפעמים עמוק בחזית.

כשנה לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" החלטנו לערוך מחקר כדי להבין מה עובר על המתבגרים האלו, ואיך המציאות הזו משפיעה עליהם: מה מחליש אותם ומה עוזר להם בשעה שהבית מתנהל תחת מתח, דאגה וגעגוע תמידי. החלטנו לעשות זאת לאחר שבן זוגה של עינת, גויס לשירות מילואים ממושך של יותר מ-300 ימים, והיא מצאה את עצמה מתפקדת כהורה יחיד לשלושת ילדיה, אז בני 10-15. מתוך כך נולד המחקר שלנו בהנחיית ד"ר אלה שראל-מחלב מהמכללה למנהל. במחקר ביקשנו לבדוק אם משך המילואים הוא באמת הגורם הקובע, או שהכוחות שנוצרים בתוך הבית חזקים יותר.

במחקר, שנערך אצל 105 משפחות, נמצא כי 88% מההורים דיווחו על החמרה כלשהי במצבם הרגשי-התנהגותי של ילדיהם מאז תחילת הלחימה, וכרבע מהם הוגדר על ידי ההורים ככאלו שחל אצלם שינוי משמעותי. כאשר בחנו את המענה לצורך של הטיפול הרגשי מצאנו שרק שליש מהמתבגרים קיבלו טיפול מקצועי: בני נוער שמדדי הרווחה שלהם היו נמוכים יותר. נתון זה לא מקטין את חשיבות הטיפול הרגשי, אלא משקף את העובדה שהטיפול ניתן בדרך כלל רק כאשר המצוקה של המתבגרים היתה כבר משמעותית.

אחד הנתונים הבולטים ביותר שעלו במחקר היה היעדר קשר מובהק בין מספר ימי המילואים של ההורה לבין רמת המצוקה של המתבגר, וכי איכות ההתמודדות המשפחתית והמשמעות הניתנת לשירות משפיעות יותר ממשך הזמן שההורה המגויס נעדר מהבית. עוד נמצא כי מתבגרים מפתחים יכולת הסתגלות גבוהה להיעדרות ממושכת, כל עוד המעטפת שהם מקבלים בבית יציבה והשירות נתפס כשליחות בעלת ערך.

נתון נוסף היה הקשר בין מספר הילדים במשפחה לבין ההתמודדות הרגשית. במשפחות גדולות יותר מצאנו פחות סימפטומים של חרדה ופחות תחושת בדידות. נראה כי במצבי לחץ, האחים נותנים רשת תמיכה טבעית: הבוגרים לוקחים תפקיד פעיל ותומך, המאפשר להם לראות את הכוחות והיכולות שלהם, בעוד שהילדים הצעירים מרגישים עטופים, והקשרים מתהדקים. משפחות הגדולות הן מעין "שכפץ רגשי", הגנה פנימית שמרככת ומסייעת לשמור על איזון.

כדי להבין מה מחזק את המתבגרים, זיהינו דפוס ברור: מתבגרים שהפגינו התנהגות פרו-חברתית, כלומר עזרה לאחרים והתנדבות, התנהלו מתוך אמפתיה ויוזמה, דיווחו על רמות גבוהות יותר של שביעות רצון. המשמעות היא שמעורבות ונתינה אינן מעמיסות על המתבגר, אלא מעניקות לו יציבות. התפקיד והאחריות יוצרים תחושת שליטה, שבתורה מחזקת את החוסן הרגשי.

המסקנה המרכזית מהמחקר ברורה: לא משך המילואים הוא שקובע, אלא אופי הקשר. הילדים לא מושפעים ממספר הימים שההורה נמצא בחזית, אלא מהיעדר השיח, מהשקט ומהקושי לדבר על מה שהם מרגישים. הם צריכים להרגיש אהובים, נראים ומחוברים.

ההמלצות שלנו להורים ולקהילה

תמיכה בהורה בבית: מצבו הרגשי של ההורה שבבית הוא המשתנה המשפיע ביותר על הילדים. אל תהססו לבקש עזרה ולתת לגיטימציה לקושי שלכם.

מתן תשומת לב למשפחות קטנות: היכן שאין מערכת אחים תומכת, חשוב לייצר "רשת ביטחון" קהילתית וחברתית.

עידוד של שיח ועשייה: יצירת מקום שבו מותר לדבר על הכל, כשהמטרה היא לעודד את המתבגרים לקחת חלק פעיל בעזרה או בהתנדבות, במטרה להעניק להם כלים ולחזק את החוסן שלהם.

המחקר הראה שבצד הקושי יש עוצמות אדירות של אהבה ותקווה. שירות מילואים הוא חובה לאומית, אך ההשפעה על החוסן של הילדים היא בידינו, ההורים, הקהילה ובתי הספר.

הכותבות הן יועצות משפחתיות