טל וטל עבדו יחד, גידלו ילדים יחד, ואיבדו את בעליהן באותו יום

את צירוף המקרים המצמרר הזה, טל אביטבול הבינה באמת רק מאוחר יותר, כשנכחה בטקס הנצחה בכפר הנוער תלפיות בחדרה. בפינת ההנצחה שהוקמה שם ניצבו שני לוחות, זה לצד זה, לזכר שני בעלים שנהרגו במלחמת חרבות ברזל. "פתאום ראיתי שכתוב אותו תאריך", היא אומרת, "וזה היה אגרוף בבטן. בדיוק אותו תאריך עברי, שנה אחרי".

כ"ד בתשרי. זה התאריך שמחבר בין שתי נשים ששמן זהה, שעבדו באותו מקום, שגידלו ילדים של אחרים לצד ילדיהן, ושנותרו לבסוף לבדן. טל אמסלם, בת 30 מפרדס חנה, איבדה את בעלה אביחי ב-9 באוקטובר 2023, בימי הלחימה הראשונים של המלחמה. שנה אחר כך, באותו תאריך בלוח העברי, איבדה טל אביטבול, בת 36 ממושב איתן, את בעלה אליאב, שנפל בלבנון. אפילו שמות המשפחה ושמות הבעלים מתחילים באותה אות: אמסלם, אביטבול, אביחי, אליאב.

אבל לפני כל זה היה תלפיות.

כפר של חיים אמיתיים

כפר הנוער תלפיות בחדרה הוא מסגרת חינוכית מהמגזר הדתי לאומי, שמסייעת לנוער בסיכון. שתי המשפחות הגיעו לשם כזוגות צעירים שרצו לעשות משהו משמעותי. טל אביטבול ואליאב הגיעו כשכבר היו הורים לשניים, ובהמשך נולדו להם עוד ילדים. הם הכירו לפני כ-15 שנה בפאב בירושלים, אבל הדרך לזוגיות לא הייתה מיידית. "אליאב התחיל איתי, ואני לא ממש רציתי לצאת באותם זמנים", מספרת טל. "במשך שנתיים הוא היה שולח הודעות מדי פעם, ואז אמר לי: יאללה חלאס טל, בואי נצא. יצאנו, ואחרי שמונה חודשים התארסנו".

כבר בפגישות הראשונות היה להם ברור שהם רוצים לעבוד יחד במקום שיש בו שליחות. שניהם הגיעו מרקע של עבודה עם בני נוער, היא משירות לאומי בכפר נוער והוא משירות משמעותי בנח"ל, וכשהגיעו לתלפיות הרגישו שמצאו את המקום. "זה היה הדבר הכי משמעותי ומטורף שיש", היא אומרת.

את השנים בכפר טל מתארת כחיים שלמים, לא כעבודה. היא ואליאב קיבלו 12 חניכים בטווח גילאים רחב וגרו איתם באותו בית. "מעירים אותם בבוקר, אוכלים יחד ארוחות צהריים וערב, אסיפות הורים, טיפולים רגשיים, הכול", היא מספרת. "תמיד אמרנו שיש להם את ההורים שלהם, ואנחנו אמא ואבא שניים, שם בשבילם איפה שצריך, כמה שצריך ומתי שצריך".

בשנה השישית שלהם בתלפיות עשה אליאב מעשה שמאפיין את מי שהיה: הוא תרם כליה לילדה שלא הכיר. את התהליך כולו הוא בחר להפוך לשיעור עבור החניכים, שעקבו אחרי כל שלב וצפו בשיחת הווידאו ביום התרומה. "הוא היה איש של נתינה לאורך כל חייו", מספרת טל. "זה מה שהוביל אותו בסוף גם לקפוץ קדימה ולהציל את מי שהיה אחריו".

גם אצל טל אמסלם ואביחי, הכניסה לעולם כפרי הנוער הייתה המשך טבעי. טל הייתה בת שירות בפנימייה באשקלון, ואביחי עבד כמדריך בפנימייה בפרדס חנה. הם התחתנו צעירים, כשהיא בת 20 והוא בן 22, ובהמשך עברו לתלפיות. שנתיים חיו שם, ושניהם אהבו כל רגע. "בדרך כלל זו משרה מלאה של האישה והגבר עובד בחצי משרה", אומרת טל, "אבל בפועל אביחי היה ממש בתוך זה. הוא לא היה מדריך רגיל. הוא ידע על הבנות הכול, נכנס לישיבות, היה מעורב הרבה מעבר להגדרה".

במשפחתון שלהם היו 12 נערות מכיתה ז' עד י"ב, וטל מתארת יחסים שהזכירו משפחה אמיתית. "דאגנו להכול מא' עד ת'. אביחי היה אחראי על בתי הספר, הולך איתן לאסיפות הורים, יושב איתן לשיחות", היא מספרת. "הוא היה להן דמות של אבא, במיוחד למי שלא היו בקשר עם אבא שלהן. זה נתן לנו טעם בחיים. הרגשנו שהחיים שלנו מלאים ושאנחנו עושים משהו טוב".

גרנו בבניין מולן

שתי המשפחות גרו באותו כפר, במשפחתונים שונים, והקשר ביניהן נוצר באופן טבעי. טל אביטבול מספרת שהיא הייתה במשפחתון של בנים וטל אמסלם במשפחתון של בנות, והן היו נפגשות בישיבות צוות, בערבי צוות, מדברות על דילמות עם חניכים. "היא גרה בבניין מולנו", היא אומרת. "זה היה קשר שנוצר באופן טבעי".

החבורה של הזוגות בתלפיות נשארה קרובה גם אחרי שעזבו. טל אמסלם מספרת שבאוגוסט 2023 הם סיימו את תפקידם ועברו לגור בגבעת אולגה, אבל הקשר עם הכפר לא נותק. מדריכים, חניכות וזוגות מהכפר המשיכו להגיע אליהם. "ביום חמישי לפני ה-7 באוקטובר כל הזוגות של הכפר היו אצלנו", היא אומרת, "וביום רביעי עוד אירחנו חניכות שישנו אצלנו בבית. כל כולנו היינו בדבר הזה גם אחרי שעזבנו".

יומיים לאחר מכן, בשבת בבוקר, הכול השתנה. אביחי הוקפץ למילואים וירד דרומה. הוא שירת בחטיבה 551, בגדוד 7008, כחפ"ש בחפ"ק של המ"פ. טל מספרת שאחרי הסדיר הוא רצה לעבור למילואים יותר משמעותיים ולא ויתר עד שהצליח. "הוא היה חפ"ש, אבל החפ"ש הכי טוב שיש", היא אומרת.

ב-9 באוקטובר נהרג אביחי בהיתקלות עם מחבלים בצומת שער הנגב. טל הייתה אז בחודש השישי להיריונה, בשמירת היריון, עם שתי בנות קטנות בבית. את הבשורה קיבלה רק יום לאחר מכן. "הבנות שלי היו אז בנות שלוש וחצי וחמש", היא משחזרת. "אחר כך נולדה לנו שחרי, שם שאביחי בחר לה לפני שנהרג. הוא אמר שזה לשון ציווי, כמו 'שחרי להשם', תקווי, תייחלי, תתפללי".

באותם ימים הגיעה טל אביטבול להלוויה והצטרפה למעגל התמיכה שנוצר סביב טל אמסלם. היא השתתפה במשלוחי אוכל, בארוחות ערב, בעזרה שארגנו בנות מהכפר וזוגות נוספים. "זה היה בעיקר להיות שם", היא אומרת.

הנשיקה האחרונה

שנה לאחר מכן הכה הגורל שוב באותה קהילה. אליאב אביטבול הוקפץ למילואים כבר ב-7 באוקטובר ושירת חודשים ארוכים בצפון, למעלה מ-300 ימי מילואים בכמה סבבים. בראש השנה 2024 הוא קיבל צו 8, ולטל כבר היה ברור שזה לקראת כניסה ללבנון.

הפרידה האחרונה שלהם התרחשה אחרי חג סוכות, לאחר שטל עברה ניתוח חירום שהשאיר את אליאב בבית עוד כמה ימים. במוצאי שבת הוא אמר שהוא חייב לצאת בלב שלם, גם שלהם. "הלכתי ללוות אותו לרכב, הוא נתן לי נשיקה, ואז משום מה יצא שוב מהרכב ונתן לי עוד נשיקה", היא מספרת. "היה משהו במבט הזה. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, והוא אמר שגם הוא אוהב אותי. נכנסתי הביתה, נשענתי על הדלת ואמרתי לאמא שלי שלא טוב לי".

שבוע לאחר מכן נהרג אליאב בלבנון, זמן קצר לפני שהיה אמור לצאת הביתה. זו הייתה משימה נוספת, אחרי שהציוד כבר היה מקופל ליציאה, אבל אליאב החליט לפקד על הכוח. לדברי טל, ממה שסיפרו למשפחה, אליאב זיהה שמדובר במחבלים, התקדם קדימה ובעצם הציל את מי שהיה אחריו.

זמן קצר לפני אותה שבת, בפעם הראשונה לאורך תקופת המילואים הארוכה, ביקשו מהמשפחות לכתוב לחיילים מכתבים. טל כתבה לאליאב יחד עם הילדים, ובמשך כל ימי השבעה לא ידעה אם הוא הספיק לקרוא אותו. "בשבעה הגיע אליי חייל שלו ואמר שהוא נתן לו את המכתב וראה שהוא קרא", היא מספרת. "אחר כך קיבלתי מעטפה עם המכתב שהיה בכיס שלו מוכתם בדם, ואת הטבעת שלו, שאותה אני עונדת עליי".

גם אחרי שעזבו את תלפיות, החניכים נשארו חלק מהחיים. במהלך השבעה על אליאב הגיעו חניכים מהכפר שוב ושוב, ולדברי טל מבחינתם זה היה כמו אבא שמת. "בהלוויה הם אמרו לחמי: כל מה שאליאב נתן בשבילנו, אנחנו ניתן לטל ולא נעזוב אותה בחיים", היא מספרת. "זה מראה על הקשר המטורף שהיה לו איתם".

כ"ד בתשרי

החיבור בין שתי האלמנות קיבל משמעות אחרת אחרי מותו של אליאב. טל אמסלם מתקשה להסביר את צירוף המקרים. "הדרכים שלנו הצטלבו, עבדנו ביחד, לשתינו קוראים טל, שתינו איבדנו את הבעלים שלנו באותו תאריך", היא אומרת. "אפילו שמות המשפחה והשמות של הבעלים שלנו מתחילים בא'. אמסלם, אביטבול, אביחי, אליאב. זה מטורף".

כשטל אמסלם מדברת על אביחי, היא מדברת על מישהו שידע מי הוא. "אביחי לא נהרג סתם, ובזכותו חיים המון אנשים", היא אומרת. "עם כל הצער והכאב, זו הייתה הזכות שלו לעשות את זה, וזו הייתה הזכות שלי להיות איתו יד ביד בדבר הזה". היא נזכרת בשיחה שהייתה ביניהם. "אמרתי לו פעם: אתה טוב מדי לעולם הזה, אתה לא תישאר פה הרבה זמן. והוא אמר לי שאם קורה משהו, הוא מבקש שאתחתן עוד פעם, שאמשיך. איזה כיף לי שהוא היה בעלי. בן אדם מדהים".

היום מגדלת טל אביטבול ארבעה ילדים, וטל אמסלם שלושה, כולל שחרי שנולדה אחרי מות אביה. בתלפיות, המקום שבו הכול התחיל, הוקמה פינת הנצחה לזכר אביחי ואליאב. כל שנה מתקיים שם מפגש של חניכים מכל השנים, וטל אביטבול מספרת שאחרי מות אליאב התלבטה אם להמשיך את המסורת. "ואז אמרתי שאני חייבת", היא אומרת. "יש לי תמונות מכל השנים שלנו עם החניכים, ורובם מגיעים. מדהים לראות שהם ממשיכים להיות איתנו. אליאב הוא חלק משמעותי בחיים שלהם".

טל אמסלם רואה את המשמעות בתמונה הרחבה. "כל החיים שלי ושל אביחי היו עסוקים בחיים", היא אומרת. "חשוב לי כעם וכמדינה שנזכור את הדבר הזה ונדע לקום מזה, כי אנחנו נשארנו בחיים. ואם אנחנו כבר כאן, אנחנו צריכים שיהיה לנו טוב, כי אנחנו כבר פה".