"זה שאין לי ילדים לטפל בהם לא אומר שקל לי"

"לחזור ממילואים לבית ריק, יכול להרגיש כמו נפילה בין עולמות", אומרת הילה איטח, קצינת התנהגות במילואים ומקימת "שבות - חוזרות הביתה יחד", קהילה המבקשת לתת מענה למשרתות מילואים שאינן בזוגיות. "מהיחד האינטנסיבי של השירות, כשיש מסגרת ברורה, קצב, עשייה משותפת ומשמעות, את מוצאת את עצמך חוזרת אל שקט מוחלט. הגוף דרוך, רגיש, מבקש נחמה, ואין איפה לפרוק את התחושות האלה. זו בדידות שהיא לא רק היעדר חברה, אלא העדר עוגן רגשי", היא מספרת בשיחה עם mako.

"כשהתחלתי לעבד את התחושות שלי, הבנתי שזו תופעה" היא מוסיפה. "אלו לא הצרכים האישיים שלי, אלא צרכים בכל העולם שאינם מקבלים מענה. הרי בני זוג הם הראשונים לזהות שמשהו עובר עליך. בבית ריק, העדות היחידה לטראומה היא האדם שחווה אותה, וזה מצב מסוכן כי הוא מקשה על זיהוי מוקדם של פגיעה נפשית"

אז איטח החליטה להקים את "שבות - חוזרות הביתה יחד" כמרחב לנשים בלבד. "לתחושתי, השיח שמתאפשר בין נשים הוא אחר. אבל ככל שיותר אנשים נחשפו לעשייה, גם גברים במילואים ללא זוגיות הביעו את הצורך בחברה, ולכן פתחנו קבוצה נוספת לאירועים משותפים".

"לשם 'שבות' יש כפילות", מסבירה איטח. "הוא גם מבטא את השיבה הביתה מהמילואים, וגם את האמירה הערכית - אנחנו שוות וראויות כמו כולם. הזמן והערך שלנו אינם פחותים משל אחרים. העובדה שאנחנו ללא בנות או בני זוג, ילדות וילדים ומשפחה שיצרנו לעצמנו, לא אומרת שאנחנו נחשבות פחות. חלק גדול מהנשים בקהילה הם בין גיל 25 ל-45, חלקן רווקות אבל יש גם גרושות ללא ילדים".

"בגלל שזה נושא רגיש אנחנו חייבות לדבר עליו. גם גברים שמאוד מושפעים מהקוד הגברי של 'להסתדר לבד'. חווית הבושה מייצרת בדידות ומקשה עוד יותר להיות בחמלה למקומות האלה. יצא לי לשמוע לא מעט – 'אבל למשפחות יותר קשה'. זה לא יותר קשה. זה קשה אחר. זה שלמישהו כואב, לא אומר שלי פחות כואב. וזו בדיוק הבעיה שלנו. שאנחנו מרגישות בתוך עצמנו שהכאב שלנו לא מספיק ראוי, שאנחנו צריכות להשתיק אותו כי לאחרים ולאחרות יותר קשה. אני מודה שגם אני נופלת לשם בעצמי לפעמים. אני לא רוצה לתפוס מקום לאלו שסובלים יותר. ואז אנחנו נשארות מבודדות. בזכות העשייה בקהילת 'שבות', אני רואה שינוי. אני מקבלת המון הודעות ויש כל הזמן מצטרפים חדשים. לפחות 5 בשבוע, כשהקהילה כולה מונה מעל 200 נשים וגברים"

"אני אישה דתייה ובגיל 40 התגייסתי לצה"ל"

איטח, 41, תושבת המרכז, היא פסיכולוגית חינוכית מומחית במקצועה ומטפלת זוגית ומשפחתית. היא עובדת במשרה חלקית כפסיכולוגית במועצה אזורית בעוטף עזה ובמשרה מלאה בקהילת "שבות". בתפקידה במילואים היא משרתת כקצינת התנהגות אוכלוסייה בגדוד של פיקוד העורף, והמעורבות שלה בעשייה במלחמה בשנתיים האחרונות התחילה מהרגע הראשון.

"ב-9.10 2023 הרגשתי חסרת אונים מול הטלוויזיה והבנתי שאני לא יכולה להישאר בבית. החלטתי לנסוע לים המלח כדי לראות איך אפשר לעזור לילדות ולילדים המפונים. מהר מאוד הבנתי שהצורך האמיתי הוא בבניית מערך טיפולי: היו לא מעט מטפלות ומטפלים מתנדבים, אך ללא הכוונה, סדר או מסגרת. נשארתי שם כמה ימים כדי לארגן את המענה, וחזרתי שוב כפסיכולוגית לשטח, אבל התחושה שזה לא מספיק לא עזבה אותי. כל הזמן שאלתי את עצמי איך אני יוצרת מסגרת שתאפשר לי להיות במקום הנכון ברגע האמת, ולהביא את היכולות שלי למען עם ישראל. מתוך החיפוש הזה, הגעתי למסלול שלב ב' לנשים".

מה זה בעצם?
"זה אומר שבגיל 40 התגייסתי לצה"ל ועברתי טירונות מקוצרת. אני מגיעה מבית דתי, עשיתי שירות לאומי, והבנתי שכדי להצליח לפעול בתוך המערכת כמו שאני שואפת, אני רוצה להתגייס. שירתי כקצינת התנהגות אוכלוסייה, תפקיד שבו חוויתי תחושת משמעות עמוקה, במיוחד ברגעים הראשונים של חירום ואזעקות. רק שהחזרה משירות אינטנסיבי של ימים ארוכים ומלאי עשייה אל השקט של הבית היתה מטלטלת. דרך שיחות עם חברות נוספות הבנתי שהקושי הזה אינו רק הסיפור האישי שלי, אלא חוויה משותפת למשרתי המילואים הרווקים - פער כואב בין העוצמה והמשמעות שבשירות לבין הריק והשקט שאחריו".

במקרה, או שלא, נתקלה איטח בפרסום בפייסבוק על תוכנית חדשה בשם "מחוברות לקהילה - יזמות נשית בצל המלחמה", תוכנית האצה עבור יוזמות כדי לפתור בעיות שנוצרו בזמן המלחמה, בהובלת נשים. את תוכנית "מחוברות לקהילה" יזמה ומנהלת ניצן סניור שניאור, יזמת העוסקת בקידום מנהיגות נשית, יחד עם נופר הרטמן ובתמיכת משפחה יהודית ציונית התורמת מאחורי הקלעים לפרויקטים קהילתיים. התוכנית החלה לפעול באוגוסט האחרון, במסגרתה מעל 20 יזמיות מכל רחבי הארץ יצאו למסע למידה משותף שכלל למידה תיאורטית ומעשית על עולם היזמות, ליווי מקצועי אישי, סיור לעוטף ומפגש עם יזמיות ונשים משפיעות, שעוסקות בעשייה קהילתית משמעותית. איטח לוקחת חלק בתוכנית עד היום וממשיכה לקבל את הליווי והתמיכה של צוות "מחוברות לקהילה".

"בגילך הגיע הזמן שתעשי לביתך. לא למילואים"

הפעילות של קהילת "שבות" כוללת מפגשים מקוונים ופיזיים, כשאירוע השיא היה בחג החנוכה, שם איטח ארגנה מפגש נשי בבר תל אביבי, שכלל שיח פתוח עם קצת עזרים לעידוד פתיחות ("הכנתי מראש שאלות שישברו את הקרח אבל הסתדרו מעולה גם לבד"), הופעה של סטנדאפיסטית וכמובן סופגניות. "המפגשים מחוץ לרשת הם אירועי השיא שלנו. באמצע ינואר אנחנו ניפגש לריטריט, ומסביב למפגשים יש גם את הקהילה באופן וירטואלי - בוואטסאפ, בפייסבוק ובאינסטגרם.

מה התוצאות בשטח?
"יש חברת קהילה שכתבה לי: "בזכות המילים שלך, בפעם הראשונה כשחזרתי הביתה, לא כעסתי על עצמי שאני בדיכאון מהשקט. פשוט הבנתי שזה המעבר'. זה השינוי הכי גדול. להפוך שנאה עצמית להבנה פסיכולוגית. וכמובן יש הודעות של: 'תודה, נתת קול לחוויה שלי', או: 'זה בול מה שאני מרגישה בלי להבין את זה בכלל'. גם כשאני מדברת עם עמותות או גופים, אז אני שומעת - את צודקת, אף פעם לא חשבנו על זה. חלקם גם מוכנים להרחיב את היריעה ולדאוג למענים גם עבור הקהילה".

אך לא תמיד התגובות מחבקות. לאחרונה קיבלה הודעה בה נאמר: "בגילך הגיע הזמן לעשות לביתך. לא למילואים, ולא להקים קהילה. תצאי לדייטים ותתרכזי בזה": "אני מודה שזה קצת שבר אותי.", מספרת איטח, "הרי ברור שלגבר לא היו כותבים 'תפסיק לעשות מילואים'. הרגשתי שמקטינים אותי ואת הכאב שלי ושולחים אותי חזרה למטבח. התגובה הזו רק הוכיחה לי כמה הקהילה שלנו נחוצה. אם הציפייה היא שאישה רווקה תצמצם את תרומתה למדינה כדי "למצוא חתן", סימן שיש לנו פער עמוק בתפיסת הערך של הפרט בחברה שלנו. זה גרם לי להבין שבעיני חלק מהחברה, התרומה שלי למדינה היא 'על תנאי'. כאילו, אם אני לא אמא, אני צריכה להתנצל על זה שאני מקדישה זמן לקהילה או לצבא. המסר שלי הפוך: דווקא בגלל שאני לא במסגרת משפחתית, המחויבות שלי לקהילה ולמדינה היא העורף שלי, והיא ראויה לכבוד".

"המסר שלי הוא קריאה ברורה לא לנרמל את הבדידות ולא לקבל את ההנחה שמי שחוזר לבית ריק אמור 'להסתדר לבד'. לא מדובר בבקשה לרחמים, אלא במודעות ואחריות. לא להקטין את הכאב, אבל גם לא להביט עליו מלמעלה. הרווחה הנפשית, הזמן והצורך בנחיתה רכה אינם פריווילגיה אלא תנאי הכרחי להמשך שירות ולחוסן אישי ולאומי. הכאב שבחזרה לשקט אינו כישלון אישי אלא תגובה טבעית למציאות לא טבעית, ולכן חשוב לתת לו מקום, שפה וליווי."

"האחריות לכך היא משותפת: אני פונה למפקדות ולמפקדים, תבדקו עם החיילות והחיילים שלכם מה מחכה להם בבית. האם אתם אלו שחוזרים לבית ריק? שתפו, בלי להתבייש. בלי הכרה בצרכים של רווקות ורווקים, גרושות וגרושים, אלמנות ואלמנים במילואים, נאבד א.נשים איכותיים ומסורים רק משום שלא ידענו לומר להן ולהם: אנחנו רואים את הקושי שלכן/ם. לא ממקום של רחמים, אלא מתוך שייכות. זו אחריות אנושית בסיסית של כולנו".