"היו לי פלאשבקים ותמונות של סיפורים של מטופלים"

במשך שנים טיפלו הילה חורש וקרן גולן באנשים שחוו טראומות, פגיעות ומשברי חיים. אבל ה-7 באוקטובר הציב אותן מול מציאות שלא הכירו. הפעם הן לא היו רק המטפלות שהעניקו מענה לאחרים, אלא גם חלק מהאירוע ששינה את חייהן.

חורש, עובדת סוציאלית ואם לשלושה, מנהלת את אגף השירותים החברתיים במועצה האזורית חוף אשקלון. ביום המתקפה היא התגוררה באופקים, ובמקביל להתמודדות האישית נדרשה לנהל את המענה לתושבי המועצה ולצוות העובדות שלה. גולן, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית בשיטת CBT ואם לשלושה, התגוררה במיתר והפעילה קליניקה בבאר שבע. בהמשך הקימה מרחב טיפולי לישראלים בהודו.

שתיהן משתתפות בפרויקט "נשים מספרות מלחמה" של תוכנית "מטפלים בנפש" מבית טבע, בשיתוף עמותת עדן. הפרויקט מביא את סיפוריהן של חמש מטפלות המלוות נפגעי טראומה מאז ה-7 באוקטובר, ומבקש להציג גם את ההתמודדות האישית והמקצועית שלהן.

כשהמטפלות עצמן בתוך האירוע

לפני המלחמה עסקה חורש בטראומות ילדות, בפגיעות מיניות ובמשברי חיים. עם תחילת המתקפה היא מצאה את עצמה מול מצב חירום בהיקף ובעוצמה שלא הכירה. "לא היה ברור מי מהצוות בחיים, מי יכול להמשיך לתפקד ומי יכול לתת מענה. חלק מהעובדות שלי היו מאופקים וחלק מהעוטף. היינו צריכות לתת מענה לכל תושבי המועצה, ובמקביל לבדוק מה קורה עם הצוות ומי זמין". חורש והצוות נדרשו להתמודד עם שני צרכים במקביל: לסייע לתושבים ולברר מי מהעובדות מסוגלת להמשיך לעבוד ומי זקוקה בעצמה לעזרה. "אנחנו מדברות על מציאות משותפת. אנחנו גם נותנות את השירות וגם צריכות לקבל את אותו שירות בדיוק", היא אומרת בשיחה עם mako.

גם גולן התקשתה בתחילה להבין את ממדי האירוע. "קמתי בבוקר, שמעתי את הירי והבנתי שקורה משהו. התחלתי לקבל טלפונים ממטופלים ומחברים תושבי העוטף, אבל כמו כל המדינה, לא האמנתי ולא הצלחתי להבין מה קורה". רק בהמשך היום החלה גולן להבין את המתרחש. היא פתחה פרוטוקולים מקצועיים והתארגנה לעבודה עם נפגעי האירועים. "ההתמחות שלי היא טראומה וחרדה, אבל הבנתי שיש כאן טראומה שאני לא מכירה. למחרת כבר קיבלתי הודעות ממטפלים שרצו להתחיל לעבוד, והתחלנו להקים קבוצות לשורדים".

היקף טראומה שלא הכירו

למרות הניסיון המקצועי וההכנות למצבי חירום, היקף האירועים ועוצמתם היו שונים מכל מה שהמטפלות הכירו. "תרגלנו תרחישים של נפילת טילים, חרדה ועוד. את הבסיס ידענו. מה שלא פגשנו היה ההיקפים, העוצמות והאופי של הרוע". בימים הראשונים נדרשו חורש והצוות שלה לא רק להעניק סיוע לתושבים, אלא גם לסייע באיתור נעדרים ובזיהוי הנרצחים. העובדות אספו מידע מהמשפחות והצליבו אותו עם נתונים שהתקבלו מזק"א. "קיבלנו טלפונים מאנשים שסיפרו שיקיריהם נעדרים ולא יודעים איפה הם. הבנו שמדובר בהרבה אנשים ושאנחנו צריכות להקים תחנה. אנשים התקשרו ואמרו: 'אמא שלי לא עונה לי כבר הרבה שעות'".

במקביל למאמצי הסיוע במועצה, חיפשה גולן דרך לעזור גם לישראלים שהתרחקו מהארץ בעקבות האירועים. בעקבות הצעה מעמותת איזון, היא יצאה להודו כדי להקים מענה טיפולי לישראלים ששהו שם. היא נסעה עם בעלה ובתה הצעירה ובנתה תוכנית שנמשכה שלושה חודשים. בכל שבוע התקיים ריטריט בן ארבעה ימים וחצי, ובמסגרת התוכנית פגשה גולן כ-200 שורדי ה-7 באוקטובר. "זאת הייתה חוויה משנה חיים. פגשתי תרמילאים שחשבו שאם הם ייסעו רחוק, הם ישכחו. ואז הם מבינים שהטראומה לא בורחת. היא נוסעת איתך להודו. פגשתי שם בחור שאמר לי: 'אני פוגש כאן נופים מדהימים ואני כמו מת'". הנסיעה שינתה גם את נקודת המבט שלה. "נסעתי בתחושה שקרה לנו אסון ושיש רק ייאוש. אך הם דיברו גם על העתיד ועל האהבות. בתוך כל זה היו חיים, והם הזכירו לי שיש תקווה".

הסיפורים שנשארים איתן

העבודה עם נפגעי המלחמה הפגישה את שתי המטפלות עם סיפורים שקשה להשאיר מאחור. עבור חורש, אחד המקרים הקשים היה סיפורה של קולגה, עובדת סוציאלית, שנרצחה עם בעלה ושניים מארבעת ילדיהם. אחד הילדים שנותרו בחיים הוא חבר של בנה. "לא היה רגע אחד שבו הבנתי את האירוע. זה היה בשלבים, בפרוסות. עוד תובנה, עוד מידע, ואז לדבר עם חברה משותפת ולקרוא עוד כתבה בעיתון. גם עכשיו הסיפורים מתחברים לאט לאט". לדבריה, גם אחרי ששומעים סיפור קשה, לא תמיד מצליחים לקלוט מיד את מלוא משמעותו. "אולי שמעתי את הסיפור, אבל הוא לא נקלט. ואז, כשמדברים עם חברה נוספת, עוד משהו נקלט ושובר עוד קצת את הלב. זה דומה גם לטיפול בטראומה: חושפים את הדברים בהדרגה, בהתאם ליכולת של המטופל להכיל".

גם גולן נושאת איתה סיפורים מהמפגשים עם נפגעי המלחמה. היא מספרת על צעירים שהגיעו להודו לאחר שחוו את האירועים, על צעירה שנאלצה להיפרד מבן זוגה לאחר שנורה, ועל חיילים שהתמודדו עם טראומה מוסרית. בין המקרים שהיא זוכרת נמצא צלף שניסה במשך שבועות להכיר אדם שהיה אמור להרוג, עד שכבר הכיר את ילדיו. היא מספרת גם על חיילים שנכנסו לפוצץ בית וראו בו ציורי ילדים, ועל מילואימניקים שנאלצו לגרור את גופת המפקד שלהם, ששוחח איתם דקות ספורות קודם לכן. אלה סיפורים שהמשיכו ללוות אותה גם אחרי שהמפגשים הסתיימו.

בין העבודה לבית

העבודה האינטנסיבית והחשיפה לסיפורים הקשים לא נשארו במשרד. שתי הנשים הן אמהות לשלושה, ונאלצו למצוא דרך להמשיך לתפקד כאמהות בזמן שהמלחמה והעבודה השתלטו על חייהן. בתקופת הפינוי שהו ילדיה של חורש אצל הוריה. היא עצמה נשארה עסוקה בעבודה ופגשה אותם בעיקר בסופי שבוע. הילדים לא תמיד הבינו מדוע אמם אינה איתם. "היו אמירות כמו 'נטשת אותנו'. הסברתי להם שהייתי במשימה אחרת ולא עזבתי אותם לבד. בעלי היה איתם במאה אחוז, וגם המשפחה המורחבת הייתה מעטפת תומכת".

חורש מתארת את המעבר מהעבודה אל הבית כמשימה בפני עצמה. "אני לא יודעת אם אפשר אחרי יום כזה לחזור להיות אמא, אבל צריך. אנחנו משאירות את הווסט הצהוב במשרד וחוזרות הביתה. יש משהו בפעולה הזאת, להשאיר את הקשיים, הסיפורים והלב השבור בחוץ, ולחזור להיות הילה. אמא".

לצד האחריות המקצועית והמשפחתית, גם חורש וגולן הגיעו לרגעים שבהם העומס נעשה כבד מדי. חורש נזכרת ברגע שבו אמרה למנהלת שלה שהיא רוצה לעזוב הכל ולעבוד במכבסה בקיבוץ. "רציתי את התנועה המונוטונית והפשוטה הזאת, לקפל סדין וזהו".

עם הזמן היא הצליחה לזהות מחדש את הכוחות שלה ואת התרומה המקצועית שלה. "לאט לאט למדתי מה הכוחות שלי ומה אני עושה באופן ייחודי וטוב. היה לי ברור שאני במקום הנכון ובמקצוע הנכון. נבנתה בי תחושת מסוגלות. היינו צוות שעשה משהו טוב, ורציתי להמשיך לעשות את זה".

אצל גולן, רגע השבירה הגיע כבר בשבוע הראשון למלחמה. אחרי ימים של עבודה אינטנסיבית, שיחה עם צעירה שחוותה את אירועי המתקפה הציפה אותה. הצעירה סיפרה כיצד נאלצה להיפרד מבן זוגה, שנורה, ולהמשיך לברוח. גולן הקשיבה לסיפור ולראשונה הרגישה שאינה מצליחה להחזיק את עצמה. "שמעתי סיפורים של צעירים שברחו, על חוויית הבהלה ועל הרגליים הפצועות מדם. הבחורה סיפרה לי איך נפרדה מהחבר שלה, שירו בו, והייתה חייבת להמשיך. זה חדר את השריון שלי. פשוט ישבתי על הרצפה ופרצתי בבכי". רק אז, לדבריה, החלה להבין את ממדי האסון ואת השפעתו על צעירים בגיל ילדיה. "הבנתי שלעולם לא יהיה אותו דבר. אלה צעירים בגיל של הבן שלי. צעירה ששמעה מהמחבוא שלה דברים איומים. זה מחלחל. אנחנו לא מוגנים".

מי מטפל במטפל?

כדי להמשיך לטפל באחרים, גם המטפלות עצמן נזקקו לתמיכה. חורש מספרת שהצוות עבר הדרכות מקצועיות ותהליכים שנועדו לאפשר לעובדות לעבד את החוויות ולשמור על כוחותיהן. "הבנו שאנחנו מטופלות בתוך הטיפול. כמובן שגם אנחנו היינו בטיפול. טיפול סביב טראומה דורש המון כוחות, פניות ומוכנות. עשינו הרבה פעולות כדי לחזק את הצוות ולתת לו מקום".

גולן נעזרה בהדרכות מקצועיות, בספורט ובקבוצת עמיתים, שבה יכלו המטפלים לשתף בחוויות ולפרוק את העומס. היא גם התנסתה בריברסינג, שיטת נשימה מעגלית, ופיתחה לעצמה שגרה של נשימות והודיה. "היו לי פלאשבקים ותמונות של סיפורים לא שלי. גם סיוטי הלילה שלי הם סיוטים של אחרים. הבנתי שאני צריכה לעצור ולדבר. לימדתי את עצמי לעשות טקסי נשימות. אין מצב שאני הולכת לישון בלי טקס נשימות וטקס הודיה".