"נסענו ליוון ותוך שישה ימים החלטנו להתחתן. הוא חיכה לי"

עפרה אברמוביץ (60). מייסדת מאמאנט, מנכ"לית ובעלים של חברת טכנולוגיות ביטחוניות. "הכול התחיל לפני 20 שנה. הייתי אמא לילדות צעירות, וכשחברה ניסתה לשכנע אותי להצטרף לחוג כדורשת לנשים בכפר סבא, תמיד היו לי תירוצים. כשסוף סוף הגעתי, המשחק החזיר אותי בבת אחת לגיל 16, לימים ששיחקתי בקבוצה בתיכון. פתאום נזכרתי מה זה אומר לחוות הצלחה מיידית, וליהנות משעה וחצי שבהן את לא צריכה לדאוג לאף אחד.

למרות שיש לי תואר בפסיכולוגיה, בחרתי להישאר בבית ולגדל את הבנות. החיים היו טובים, ועדיין הרגשתי שמשהו חסר. הבנתי שאם אני מרגישה כך, בטח יש אימהות נוספות שנמצאות בדיוק באותו מקום, תקועות במעגל תירוצים".

הקמת מאמאנט. "באותו ערב חוויתי הארה. עד אז לא הייתה קיימת מסגרת של ספורט קבוצתי לאימהות. אימהות הלכו לכל היותר לחדר כושר, והליגות היו שמורות לנשים צעירות. המחסור הזה נתן לגיטימציה לתירוצים שלנו.

מעולם לא הגדרתי את עצמי כיזמית או כספורטאית, אבל באותו רגע בערה בי אש פנימית. זה לא משהו שאפשר ללמוד, זה משהו שצריך פשוט להרגיש.

פניתי לראש העיר כפר סבא ואמרתי שאני רוצה להקים ליגה של אימהות. הוא העיף אותי מהלשכה, אבל המשכתי לנג'ס לאשתו עד שהתרצה. הפנה אותי למחלקת ספורט, שם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח. בסוף ראש העיר דיבר איתם. הלכתי לבתי ספר, עברתי בין הכיתות וסיפרתי שתקום ליגה לאימהות. חשבו שאני הזויה, אבל תוך שלושה חודשים היו 110 אימהות. גייסתי את גרי, בעלי, לתלות רשתות. הוא כל הזמן תמך במאמאנט.

היום יש אלפי שחקניות בכל הארץ, טורנירים בארץ ובחו"ל, ובארה"ב יש 42 קבוצות. לפני שנתיים הוכרנו על ידי האו"ם כארגון מייעץ בעניין בניית קהילות וקידום נשים באמצעות המגרש הספורטיבי. הישג משמעותי בימים שבהם התדמית של ישראל היא של מלחמה.

הסלוגן שלנו הוא שכל אימא יכולה: יש ערביות, חסידות גור, קבוצות מעוטף עזה. היינו בבתי מלון של מפונים והתחלנו להפעיל את האימהות והילדים. מישהי שם אמרה לי שבשבילה זו תרופה יותר חשובה מפסיכולוג. כולם במלון היו באווירת נכאים, ופתאום יש שמחה ומשחק".

הפרידה מגרי. "לפני שנה וחצי בעלי גרי נפטר. הוא חלה בסרטן המעי הגס והיו גרורות בכבד. כשקיבלנו את ההודעה הרופא אמר ש-30 אחוז יוצאים בחיים, ואמרנו 'אנחנו ה-30 אחוז'. שנתיים וחצי נלחמנו, אף אחד לא ידע שהוא חולה, רק אני והוא.

זו הייתה החלטה שלו ואני כיבדתי אותה. שבועיים לפני הסוף הודענו לבנות, והן כעסו עליי מאוד. אמרתי להן שאם הן היו מבקשות לא לספר גם הייתי מכבדת. הוא חשש שברגע שיידעו שהוא חולה ינסו להשתלט על החברה שלו. הוא הקים חברה לטכנולוגיות ביטחוניות, ובגלל שאנחנו עובדים עם צה"ל והייתה מלחמה, היה צורך ביציבות.

הוא היה גיבור. נלחמנו עד שנפטר ב-23 ביוני 2024".

הטרנספורמציה "כשגרי נפטר היו לי שתי אפשרויות: להיפרד מהחברה ולמכור אותה, או להמשיך. אמרתי לעובדים: 'אני ממשיכה אם אתם ממשיכים'. היתרון היה שבשנתיים וחצי האחרונות גרי היה און אנד אוף במשרד והם למדו להתנהל עצמאית. זו הייתה הכנה.

היום אני הבעלים והמנכ"לית של החברה. לפני כחודש קיבלנו פרס ממשרד הביטחון על התנהלות בזמן המלחמה ותרומה חשובה לניצחון. הפרס הזה מוקדש לגרי.

מעשייה חברתית עבור מאה אחוז נשים שהאמנתי בה ונתתי את כל כולי, עברתי לעשייה עסקית עם מאה אחוז גברים בתחום הצבאי. נאלצתי לעבור לניהול חברה עסקית עם טיסות לחו"ל ותערוכות ולהתנהל מול חברות אמריקאיות. את פתאום מגלה יכולות אחרות שלך".

איך נפגשתם? "גרי ואני היינו 30 שנה ביחד. הוא אהב אותי אהבת נפש ואני אותו, היינו חברים הכי טובים ובעל ואישה הכי טובים, עשינו הכול ביחד.

בצעירותי עבדתי באל על, למדתי פסיכולוגיה בארה"ב, עבדתי בקרגו, חברה שעובדת עם ישראל. הוא התקשר לחברה ובגלל שהייתי ישראלית נתנו לי לדבר איתו. כשחזרתי לארץ עבדתי בחברת בת של קרגו, שוב אמרו לי לקחת הודעה ממנו, ונזכרנו שדיברנו כבר לפני שנה וחצי. קבענו להיפגש.

הוא סיפר שנוסע ליוון ורצה שאני אבוא איתו. נסענו ליוון ותוך שישה ימים החלטנו להתחתן. הייתי בת 29 וגרי בן 44, רווק. הוא חיכה לי. התחתנו בחו"ל".

הילדים

ימית (30): "גרה בהוד השרון, מאמנת כדורעף בהפועל כפר סבא וגם למדה פסיכולוגיה. קראנו לה ימית כי גרתי בעיר ימית. כשפינו את ימית כולם התפזרו וההורים שלי לא רצו להתפנות. כל אחד מהילדים השתבץ לפנימייה, ואני ואחותי השתבצנו לפנימייה בכפר סבא, ההורים בסוף עברו לעומר. אנחנו משפחה שכולה עם אחות שנפטרה בשירות הצבאי. שבוע אחרי שחזרתי לישראל מארה"ב אבא שלי נהרג בתאונת דרכים, וזמן קצר אחרי פגשתי את גרי".

חן (27): "גדלה כשחקנית כדורעף ובזכות מאמאנט התקבלה לקבוצת המכללות בארה"ב, קיבלה מלגת ספורט. במקביל סיימה שני תארים בפסיכולוגיה ובקרימינולוגיה, והיום היא הישראלית הראשונה שמשמשת עוזרת מאמנת בליגת מכללות אמריקאית".

מגורים. "בכפר סבא, בבית שבו גידלנו את הבנות".

מה אוכלים בבית? "אני בשלנית טובה, אבל בגלל שגרי עבר טיפולים וחוש הטעם שלו נפגע, הפסקתי לבשל כי הוא אמר שהאוכל שלי לא טעים. לאט לאט חוזרת לזה. אני לא מבשלת לעצמי, הולכת למסעדות או מזמינה, או רק מכינה מרקים".

תחביבים. "טסה הרבה לנופש וגם לעבודה, לומדת ספרדית ורוקדת פלמנקו".

ערך מרכזי בבית. "לא משנה מה אתן בוחרות לעשות, תעשו מה שאתן אוהבות ותהיו הכי טובות בזה. אם תהיי עוזרת בית תהיי הכי טובה. אל תחשבו מה אחרים אומרים".

רגשות אשמה. "הייתי אימא 24/7 משקיענית ברמות, מסיעה לחוגים, סקי לבנות. פתאום ביום אחד זה השתנה כשמאמאנט נולדה, והבנות נורא כעסו עליי. מאימא של בישולים וארוחות לאוכל מוכן כי לא היה לי זמן, והן נורא כעסו עליי. המחיר היה גבוה אבל לא ויתרתי על מה שהאמנתי בו.

בשביל מאמאנט ויתרתי על הכול – לא המשכתי ללמוד, לא יכולתי לנסוע, לא הייתי בבית עם הבנות, ויתרתי על תחביב ציור. בכל דבר בחיים ברגע שאת בוחרת את מוותרת על משהו אחר. גם אם את לא יודעת איזו אופציה יותר טובה, קודם כל תבחרי, ומעצם הבחירה יורד ממך עול".

מה מעלה את מפלס העצבים? "שקרנים. אמון, נאמנות ומקצוענות אני דורשת מעצמי ומאחרים".

זמן איכות עצמי. "עושה מלא דברים, יוצאת לבד לאכול, יושבת על הבר לבד, הולכת להופעות לבד".

השראה. "שבוע אחרי השבעה חזרתי לאימונים ושלושה חודשים אחרי השבעה טסתי לחו"ל. פנו אליי כמה אלמנות ואמרו לי שאני פשוט נותנת להן דוגמה, כוח ולגיטימציה לדברים שהן מרגישות שהן רוצות לעשות ולא מעיזות. אני לא עושה מה שמצפים ממני.

תמיד אומרים לי 'גרי היה רוצה כך וכך', אבל מה אני רוצה? כולם יודעים מה התפקיד של אימא, מה היא נדרשת לעשות, מהי אימא טובה, אבל מתי שאלו אותך מה את רוצה לעשות? במאמאנט אנחנו שואלות את זה וזה סוד הקסם שלה.

אי אפשר להתכונן למוות. הכאב, העצב, הכול נשאר. בהתחלה הייתי מחכה שהערב ירד כדי שאבכה. בתוך כל זה לא חשבתי על אף אחד, שאלתי את עצמי: 'מה את עכשיו, עפרה? מה את רוצה?' אין דבר כזה שאשב ואבכה ואהיה מסכנה, אני רוצה לעשות ספורט.

גרי היה מפרנס כי זו הייתה החלטה שלנו, הוא היה יועץ, החבר הכי טוב, הוא היה הכול בשבילי. פתאום יש ריק ענק, ורק מי שחווה חברות ואהבה כזו יכול להבין את האובדן. אני יודעת שנשים מסתכלות עליי והייתי חייבת להראות שאפשר אחרת. אני לא אוהבת את גרי פחות כי אני יוצאת לעשות כושר או נוסעת לחו"ל. אני רוצה לזכור אותו כשטוב לי ולא כשרע לי, ואני מייצרת את הטוב כדי לזכור אותו כל הזמן".

זיכרון משפחתי. "שבתות בבוקר. היינו אוכלים ביחד ארוחת בוקר וזה היה הכי כייף שהיה לי בחיים. מכל הנופשים, הטיסות וכל השיאים שהגעתי אליהם, הייתי משלמת הון שזה יקרה שוב. הייתי מכינה חביתות, גבינות ומיץ תפוזים. בתקופת המלחמה עדיין היה לנו את זה, זו הייתה התקופה האחרונה שזכיתי לזה. להיות ביחד זה היה הכי כייף בעולם".