כששני ההורים חיוניים: "יש רגעים שבהם הניסיון להחזיק הכל יחד כמעט בלתי אפשרי"

עם הימשכות המלחמה והמחסור במסגרות לילדים, יותר ויותר משפחות מוצאות את עצמן במציאות מורכבת במיוחד: כששני ההורים מוגדרים עובדים חיוניים ונדרשים להמשיך לעבוד. בין משמרות אינטנסיביות, טיפול באזרחים וניסיון לשמור על שגרה בבית, הם מתמודדים מדי יום עם השאלה הפשוטה: מה עם הילדים כששניהם צריכים להיות בעבודה?

במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), אהרון ועינת לודמן חיים בדיוק את השאלה הזו, יום אחרי יום. שניהם עובדים בבית החולים בתפקידים טיפוליים, הוא אח בהנהלת המערך הסיעודי, והיא אחות במכון השד. יש להם שלושה ילדים צעירים, שכמו ילדים בגילם מחפשים יציבות, גם כשאין כזו.

"אנחנו הורים לשלושה ילדים קטנים ובתקופה הזו שנינו ממשיכים לעבוד בבית החולים, כל אחד בתפקיד שלו. זה לא פשוט כי כל יום נראה אחרת. המזל שלנו הוא שהילדים נמצאים במעונות שבית החולים ארגן לילדי העובדים, וזה מה שמאפשר לנו בכלל להגיע לעבודה בראש שקט יחסית, למרות הקושי והפחד של הנסיעה עם הילדים בדרכים. הראש שלנו כל הזמן גם בבית, האם הם בסדר, איך הם מתמודדים. אנחנו משתדלים לשמור על איזשהו סדר עבורם, גם אם הוא מאוד בסיסי, ולהיות שם בשבילם כמה שאפשר. בסוף, לצד המחויבות שלנו למטופלים, יש גם אחריות גדולה כלפי הילדים שלנו, לנסות לתת להם תחושת ביטחון בתוך כל המצב הזה".

"ברור לנו עד כמה זה חשוב ומשמעותי"

בצפון, סמוך לגבול לבנון, אין בכלל שאלה של שגרה. חגית ושרון מנחם מקיבוץ הגושרים, הורים לשלושה ילדים, חיים בתוך המציאות הזו. חגית מנהלת מקצועית ביחידה הקלינית בעמותת נט"ל, ממשיכה להעניק מענה נפשי למתמודדים עם טראומה וחרדה, בעוד שרון גויס לכיתת הכוננות בקיבוץ ולוקח חלק בהגנה על הקהילה.

"בלתי אפשרי לנהל שגרה כשהקיבוץ תחת אש מתמשכת ואין אפשרות לצאת מהבית", מספרת חגית. "בעבודה שלי בנט"ל אני רואה עד כמה הצורך הנפשי גדל בימים כאלה. שרון בכיתת הכוננות על הגבול, ואני נעה בין המטופלים שזקוקים עכשיו יותר מתמיד למישהו שיחזיק אותם ברגעי הפחד והחרדה לבין רצון לתת תחושת ביטחון לילדים שלי. אני מוצאת את עצמי משתמשת בכלים המקצועיים גם בבית, עוזרת להם וגם לעצמי להבין מה מרגישים ולייצר שגרה מדומה לצד המגבלות וחוסר הודאות. בתוך כל זה אנחנו מנסים להחזיק את הבית ולהיות שם עבור הילדים שלנו ובאותה נשימה גם עבור אחרים, כי דווקא עכשיו ברור עד כמה זה חשוב ומשמעותי".

"ניסיון להחזיק הכל יחד"

ליוחאי ושלומית קליין יש שישה ילדים בבית, כששניהם עובדים יחד בעמותת אנוש. יוחאי מנהל את אשכול ירושלים ובית שמש, ושלומית מנהלת מרכז הדספייס אשדוד, שמעניק טיפול נפשי לנוער וצעירים ללא תשלום. שניהם גם שירתו יחד באותו הגדוד במילואים לאורך המלחמה וממש לאחרונה סיים יוחאי קורס מ"פים.

"להיות הורים שעובדים בעבודה חיונית בתקופה כזו זה קצת כמו לשאול איך מרגישים בכלל עכשיו - יש רגעים שזה נותן תחושת משמעות חזקה, לצאת מהבית, לפגוש אנשים, לדעת שאתה נותן מענה אמיתי לאנשים, ויש רגעים שזה כמעט בלתי אפשרי. הזום שנקטע, הילדים ברקע, והניסיון להחזיק הכל יחד. ובין לבין, יש גם רגעים קסומים כשאנחנו מצליחים לגנוב עוד שעה של יחד משפחתי. בתוך כל זה, ברור לנו כמה העבודה שלנו דווקא עכשיו בעמותה חשובה ומשמעותית".

"לעבוד עכשיו זו שליחות"

במרכז הרפואי צפון (פוריה), יוסי ושיריי בן דוד מתמודדים עם אותה משוואה - רק מתוך בית החולים עצמו, תוך כדי משמרות סביב השעון. הוא בחדרי ניתוח, היא גם במחלקה וגם במטה החירום, ושלושה ילדים שמחכים בבית.

"שנינו עובדים חיוניים ומגדלים שלושה ילדים קטנים בתקופה המטורפת הזו. אנחנו נדרשים להגיע ולתת מעצמנו יותר בתקופה הזו. לעבוד עכשיו זו באמת שליחות עבור המטופלים שזקוקים לנו יותר מתמיד. המזל הגדול שלנו הוא שיש את השמרטפייה של בית החולים, שנותנת לנו מענה אמיתי ושקט נפשי כדי שנוכל לעבוד ולעשות את מה שאנחנו צריכים. על זה מגיעה להם תודה גדולה. הבת הגדולה שלנו נשארת לפעמים בבית, וגם כשהיא לבד עם אזעקות, היא מתמודדת בגבורה. הלב אף פעם לא שקט, ואנחנו כל הזמן מתקשרים לוודא שהיא במקום מוגן. אבל אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים במקום של שליחות. דווקא בתקופה הזו חשוב להיות אחד בשביל השני, ולקוות לימים שקטים וטובים יותר".

"זה בעיקר להחזיק כמה דברים במקביל"

נועה ותום רותם קליפר, מקיבוץ מגן בעוטף עזה, הורים לשלושה ילדים קטנים, חיים את המציאות הזו כבר מתחילת המלחמה.נועה מנהלת ריפוי בעיסוק במחלקת שיקום החדשה שבמרכז הרפואי לשיקום ע"ש קיילי ב"עדי נגב-נחלת ערן, ותום עובד כחקלאי בקיבוץ. את השגרה הם מנהלים דרך חלוקת משמרות ונעזרים גם במשפחה.

"להיות זוג שעובד בעבודה חיונית בתקופה כזו זה בעיקר להחזיק כמה דברים במקביל. מהרגע הראשון היה ברור לנו שנצטרך לחלק את הזמן בין הבית לעבודה", הם אומרים. "לי היה ברור שאני צריכה להיות במחלקה, במיוחד כשהיא עוד בהקמה, ולתום היה ברור שהוא צריך להיות בשטח כדי לשמור על ההחקלאות", אומרת נועה, "אנחנו מתחלקים בינינו, יום אני, יום הוא, ומג'נגלים בין העבודה לילדים. יש סבתא שעוזרת".