"הייתי הכי קרובה אליו, אבל למדינה זה לא אומר כלום": בנות הזוג שנשארו עם הכאב ובלי הכרה

ניצן בשרטי הקשיבה לפעימות הלב של הראל איתח עד לאחרונה שבהן. שמונה ימים היא ישבה לצדו בבית החולים סורוקה, אחרי שנפצע אנוש ממטען בח'אן יונס, החזיקה את ידו ושרה לו. "בסוף ביקשתי ממנו שינוח", היא אומרת, "שחררתי אותו". היא בת 23, מעולם לא נישאה לו, ובעיני המדינה היא לא אלמנה.

בשרטי היא אחת מתוך נשים צעירות רבות שאיבדו את בני זוגן במלחמה ומוצאות את עצמן בתוך סדק מוזר: קרובות מכל אדם אחר ללוחם שנפל, אבל חסרות כל מעמד רשמי. לא אלמנות, לא שכולות במובן שהמדינה מכירה בו. הקשר העמוק ביותר שהכירו מצטמצם, ברגע שמגיע הבירוקרט, לקטגוריה שלא קיימת.

סרן הראל איתח, מפקד צוות בסיירת גבעתי, נפל בדצמבר 2023. הוא ובשרטי הכירו בקיץ שלפני כן, דרך אחותה ששירתה עמו. "אחותי אמרה לי 'את חייבת להכיר אותו, אתם כפפה ליד'", היא מספרת. בתוך חודש הם כבר היו זוג.

היא מתארת אותו כאדם שהתחבר לכולם, עקשן וחדור מטרה, כזה שתמיד רצה את המורכב ביותר ולא ראה גבולות. לצד זה, דווקא הדברים הקטנים חשפו את הצד הרגיש שלו. באחת השיחות מהשטח היא סיפרה לו שהיא יושבת על רצפת הבסיס ואוכלת פסטה. "הוא אמר לי 'למה את אוכלת ככה? את צריכה לאכול כמו מלכה'", היא נזכרת. יומיים אחר כך, בעיצומן של ההכנות לכניסה לעזה, הגיע שליח לבסיס שלה עם כיסא ושולחן מתקפל. מתוך הלחימה, הוא דאג לדברים הכי קטנים.

ב-7 באוקטובר הראל היה אצלה בבית. כשהחלו האזעקות והטלפון שלו לא הפסיק לצלצל, הוא הבין מיד את גודל האירוע, נסע להביא ציוד וירד לנחל עוז. שם, הוא וצוותו חילצו משפחות ובעלי חיים. בהמשך נכנס ללחימה בעזה, והמפגשים ביניהם הפכו לנדירים. "כל רגע שהיה לנו, לקחנו אותו. אפילו אם זה היה להיפגש בתחנת רכבת לכמה דקות", היא אומרת.

ב-22 בדצמבר, כמה שעות לפני שנפצע, היא נסעה לאסוף מכתב שהשאיר לה עם מילואימניק. "הוא כתב פתק על עיתון, שהוא אוהב ומתגעגע, והכל עם הומור. כזה הוא, רומנטיקן, מצחיק, ג'נטלמן", היא אומרת. באותו ערב שישי התקשרה אמו: הראל נפצע אנוש.

שמונה ימים של טלטלה, ואז שקט. מאז, היא מתארת את ההתמודדות כמאבק יום-יומי. "זה לשרוד יום יום, להרגיש הכל, לא לנסות להסתכל רחוק מדי קדימה", היא אומרת. "האבל לא נגמר, אבל נאחזים במה שטוב. אני לא רואה אופציה של לוותר על אהבה או על החיים".

השרשרת שלא הספיק לתת

סמל אמיר לביא, לוחם בנח"ל, נפל ב-7 באוקטובר במוצב סופה. היה לו 21. בת זוגו, יובל טל מכפר סבא, בת 21 גם היא, מספרת שהכל התחיל בשידוך ספונטני של חברה משותפת בתקופת השירות. "היא פשוט החליטה שיש לו עד מחר לכתוב לי, וככה זה התחיל", היא אומרת. בדייט הראשון הם דיברו חמש שעות בלי לשים לב לזמן.

לאמיר היו שני צדדים שחיו זה לצד זה. מצד אחד לוחם מחויב שהתעקש להמשיך בתפקידו הקרבי למרות קשיים פיזיים, כשכולם סביבו הציעו לו לעבור למשהו קל יותר. "הוא אמר שזו זכות לשרת", מספרת טל. מהצד השני, אמן, מצייר ומנגן, כל הזמן יוצר. "הוא היה בן אדם של גם וגם", היא אומרת, "גם חזק וגם רגיש".

בלילה שלפני המתקפה הם דיברו על סוף השבוע הקרוב, שבו תכננו לחגוג את יום הולדתה. למחרת, בזמן הלחימה במוצב, אמיר הספיק להקליט הודעה לאמו שהוא פצוע. אחרי כן נותק הקשר. במשך יומיים, לא היה ברור מה קרה. "בהתחלה לא האמנתי, אמרתי שזה לא הגיוני", היא משתפת.

כשהגיעה לבית משפחתו, הם מסרו לה שרשרת שקנה לה כמתנת יום הולדת. "הוא לא הספיק לתת לי אותה", היא אומרת, "וזה מה שנשאר לי ממנו". אמיר הותיר אחריו גם פלייליסט שיצר מראש, עם שירים שביקש שישמיעו אם יקרה לו משהו. "יש שם שירים כמו I'm Still Standing ו-Stayin' Alive, זה מאוד אמיר", היא מספרת בחיוך. "גם בשבעה זה מה שהתנגן. הוא רצה שאנשים יהיו שמחים. זאת הייתה סוג של הצוואה שלו, שאנשים ימשיכו לעשות טוב ולהיות שמחים, וזה מה שאנחנו עושים עד היום בשמו".

השיחה האחרונה

רס"ן טל פשבילסקי, קצין בחטיבת גבעתי, נהרג בקריסת מבנה ממולכד ברפיח ביוני 2024. בת זוגו, נועם טסה בת 24 מגבעתיים, מספרת שהם הכירו בקורס קצינים. "ישר הרגשנו שזה נכון, כאילו אנחנו כבר שנים יחד", היא אומרת.

טסה מציירת דמות שלא ידעה לנוח. "כולם ידברו עליו כמפקד, אבל הוא היה גם בן הזוג הכי אוהב שיש", היא אומרת. בבוקרים שבהם היו יחד, הוא היה קם לריצה ואימון, מתקלח, מכין ארוחת בוקר וקפה ומביא לה הכל למיטה. "נשמע מוגזם ולא מציאותי", היא מספרת בחיוך, "אבל ככה הייתי מתעוררת בבוקר". הם אהבו לטייל, לבשל יחד, ואפילו הספיקו לטוס לחו"ל כמה פעמים במהלך השירות. כרטיסים לטיול ארוך בדרום אמריקה כבר חיכו להם, ל-6 בנובמבר 2023. אז הגיע 7 באוקטובר.

באותה שבת טסה הייתה בחו"ל. טל התקשר אליה. "הוא אמר לי 'תכף תתעוררי ותראי מה קורה בארץ, יש מלחמה, ואני נוסע'", היא מספרת. מאותו רגע, הוא נכנס ויצא מהלחימה בעזה במשך חודשים ארוכים.

השיחה האחרונה שלהם התקיימה ביום חתונת אחותה. טל התקשר ואמר לה ליהנות, לא לחשוב על כך שהוא לא שם. באותה שיחה הוא גם בישר לה שקיבל מינוי לתפקיד כמ"פ בפלס"ר, תפקיד שעליו חלם. יום לאחר מכן, בכניסה למבנה ממולכד ברפיח, הופעל מטען רב עוצמה. "לא הייתי צריכה שיגידו לי", היא משתפת, "הבנתי מיד כשנכנסנו לבית של המשפחה שלו וראיתי את הקצינים".

מאז, טסה מתעקשת לדבר עליו. "חשוב לי שיזכרו מי הוא היה בחייו, לא רק את הסוף", היא אומרת. "אני לוקחת ממנו את המוטיבציה, את הגישה לחיים, את היכולת לראות טוב גם כשקשה".

מחוץ למסגרת

שלוש נשים, שלוש סיפורי אהבה שנקטעו, ושאלה אחת משותפת: למה המדינה לא רואה אותן. "בסוף אנחנו לא מוכרות על ידי המדינה, אין באמת תמיכה מסודרת", אומרת בשרטי. "את מרגישה שהיית הכי קרובה, אבל זה לא מתבטא בשום דבר רשמי. אין לזה הגדרה ברורה, ואת צריכה להבין לבד איפה את עומדת בתוך כל זה".

הפער הזה, בין עומק הקשר לבין היעדר ההכרה, הוא שהוביל להקמת עמותת "הותיר אחריו חבר.ה", הארגון היציג של בנות ובני הזוג השכולים של חללי צה"ל וכוחות הביטחון, שמוכר ונתמך על ידי משרד הביטחון ופועלת בשיתוף ענף נפגעים ומשפחות בצה"ל. העמותה מלווה את מי שלא נכנסות למסגרות הקיימות של משרד הביטחון, ומספקת מעטפת טיפולית ושיקומית מותאמת אישית, החל מרגע ההודעה על הנפילה ולכל זמן שירצו בכך. "למדינת ישראל יש חוב מוסרי לדאוג לבנות ובני הזוג של החללים", נמסר מהעמותה. "הם היו אהובות ואהובי ליבם, הנפש הקרובה ביותר לחלל טרם נפילתו. הכאב יישאר לנצח, אך בעזרת כלים נכונים אפשר ללמוד לחיות בצד האבל ולא בצילו".

בשרטי, טל וטסה ממשיכות קדימה, כל אחת בדרכה. הן נאחזות בזיכרונות, בפתקים, בשרשרת שלא נמסרה בזמן, בפלייליסט שנועד לשמח גם אחרי המוות. ובמקום שבו המדינה לא יצרה עבורן הגדרה, הן מגדירות את עצמן לבד: בנות זוג, לא פחות מזה.