"אמרתי שאם כבר מלחמה, אז אני חייבת לצאת מזה עם אהבה"

"כשחזרתי אליה עם המדים והנשק הרגשתי במין אגדה" | שיר בביוף (22), ושחר כהן (26)

• איך הכרנו: אפליקציית היכרויות
• כמה זמן אנחנו יחד: שבעה חודשים
• הרגע שידענו שזה זה: היא – היה ניצוץ כבר בפגישה הראשונה, הרגשתי הכי בנוח מול זר מוחלט; הוא – בשיחת הנפש האמיתית הראשונה שלנו

כשפרצה המלחמה שחר כהן בדיוק החליט שהוא סיים עם אפליקציות ההיכרויות. בימים כתיקונם הוא עובד בהייטק, ובמשחק ההיכרויות הוא היה כבר כמה זמן עד שהחליט שדי לו. "יום למחרת 7 באוקטובר כבר גויסתי למילואים, לתפקיד שאני עושה בפעם הראשונה. בתפקיד המקורי שלי אני חובש, ובמלחמה העבירו אותי להתעסק בקשר הלוגיסטי של רפואה בחיל התותחנים", הוא מספר. "בשבוע הראשון זה היה פשוט הלם. הכל היה נורא ומדכא. אז חיפשתי משהו שיסיח את דעתי, איזה קשר אנושי, משהו חדש והרפתקני שהוא לא פוסטים מבאסים באינסטגרם, ונכנסתי שוב לאפליקציות".

במקביל החליטה גם שיר בביוף, סטודנטית בשנה השנייה ללימודי הפסיכולוגיה, לחזור לאפליקציות, פחות או יותר מאותה סיבה. "פעם הייתי קצת באפליקציות. קצת אחרי שהתחילה המלחמה הורדתי אחת שוב", היא אומרת. "הבנתי ששנת הלימודים נדחית, ושלא אראה אנשים בקרוב, וחשבתי שזה יסיח את דעתי. לא חשבתי שאפגוש את שחר".

"שבוע וחצי אחרי 7 באוקטובר כבר היה לנו מאץ'", אומר שחר בחיוך.

חיפוש זוגיות בתקופה כל כך מורכבת ולא יציבה הוא בהחלט חוויה שונה, שלא לומר משונה. "פתאום נכנס הפקטור של המילואים. את לא יודעת אם תיפלי על מישהו שגויס, אם הוא נכנס לעזה או לא, אם אוכל בכלל לראות אותו, אם זה יהיה קל או קשה", מסבירה שיר את הלך הרוח שלה אז. "מה שכן, שמחתי ששחר היה במילואים כשהכרנו, כי אני רואה בזה תרומה ענקית".

אחרי המאץ' התחילו השניים לשוחח בטלפון. אבל לשחר לא באמת הייתה יכולת לתקשר במקום שהוצב בו. אז את השיחה ביניהם הם ערכו בהמשכים. "בכל פעם שיצאתי המשכנו את השיחה מהנקודה שהפסקנו בה. זה היה ממש חמוד", הוא מספר. "שיר ממודיעין וההורים שלי גרים באותה עיר, אז היה ממש קל להיפגש. ברגע שהצלחתי לצאת לחופשה קצרה מהצבא נפגשנו".

אם לחפש זוגיות במציאות הקשוחה שנכפתה עלינו זה מאתגר, אז גם לתחזק זוגיות טרייה במצב כזה זה חתיכת מבצע. מצד אחד, הקשר ממש בחיתוליו ובשלב הגישושים וההיכרות, ומצד שני, יש התרגשות גדולה ורצון שדברים יזוזו מהר. שחר היה צריך לחזור למילואים, שיר נשארה בבית. היה צריך לנווט בסיטואציה הלא פשוטה הזו. "המילואים של שחר היו באזור הצפון, ובכל פעם שהוא היה נוסע הייתי לחוצה נורא", מסבירה שיר. "היו יורים שם המון, ועדיין, ובכל פעם שהיו נפילות היה לי קשה מאוד. גם כשהוא היה חוזר הייתי דואגת לו, כי הוא היה מסתובב במדים. כל הזמן חיפשתי דרכים להקליל את האווירה. הייתי דוחפת לו הרבה עוגיות והיינו מדברים בכל פעם שהיה אפשר, אבל כן, זה גם היה מפחיד". 

שחר, איך אתה חווית את זה?
"אני חושב שזה שהתחלנו לצאת במלחמה היה עבורי ממש טוב ותרם לקשר. העוגיות היו חשובות, זה קודם כל, ותמיד כשהייתי מביא אותן החבר'ה היו אומרים לי 'תשמור עליה'. אבל בעיקר לא היה לי העניין הזה שיש בתחילת קשר, שכל הזמן חושבים מה לא טוב או מה עלול להשתבש. פשוט התעסקתי בליהנות מהקשר וממה שנוצר ממנו. שיר הייתה מאוד תומכת, ולכן היה לי מפלט רגשי די אוטומטי. מה שעוד עזר היה שכל היום הייתי עם אנשים ולא באמת היה לי זמן לעצמי. אני ממש זוכר את הדייטים הראשונים שלנו. זה היה קסום, כשאתה בא לפגוש בחורה ואתה חוזר ישר מהצבא במדים, ועם הנשק והתיק הגדול. זה הופך את זה להרבה יותר רומנטי. הרגשתי באגדה כזו".

גם לשיר המלחמה הייתה מעין זרז לקשר. "אני יחסית ביקורתית", היא מעידה עליה. "כשאני בוחרת בן זוג יש דברים שחשובים לי, ושחר אותו הדבר. ולמרות שאני לרוב עם עיניים פקוחות, הקשר עצמו היה מואץ. הרגשתי שאני איתו כבר שנים. חווינו במלחמה דברים שלא חווים עם בן זוג גם אחרי כמה שנים: רגעים של תסכול, עצב, פחד. את לומדת להראות כשקשה לך, וזה מקרב מאוד. בדרך כלל בקשרים ההתחלה מאופיינת בלהרשים ובלהיות מושלם. במלחמה זה פשוט לא מתאפשר".

העובדה שהמפגשים של הזוג הצעיר היו לא מאוד תכופים – גם היא עזרה להם. "אני יכול להיות אינטנסיבי מאוד, ודי הקל עליי שהראש היה לגמרי במקום אחר", אומר שחר. "לא היה לי זמן או מקום לחשוב, 'טוב, מה קורה, לאן זה מתקדם, מה אנחנו עושים'. וזה שנפגשנו אחת לתקופה אפשר לי מאוד לזרום עם זה". "גם אני הרגשתי שזה דווקא נחמד", מחזקת שיר. "לקחת את הדברים לאט, לחשוב אחרי כל פגישה איך היה לי ולא להיסחף בתוך ההתחלה. רגע, אני עכשיו מתגעגעת או שלא? ואם כן, אז זה כנראה בריא. זה ששחר ראה אותי במצבים מורכבים, ואני אותו, נורא קירב בינינו. הרגשתי שברגע שמקבלים אותי כמו שאני, ואני מקבלת את שחר כמו שהוא –  הוא באמת מכיר אותי ומעוניין בי בשלמותי".

"במילואים היינו הכי מנותקים מהמציאות, וזה מה שאפשר את החיבור" | מיכל (29) ועידו (30)

• איך הכרנו: שירתנו יחד במילואים
• כמה זמן אנחנו ביחד: חצי שנה
• הרגע שידענו שזה זה: ידענו, נו

מיכל, עובדת אגף התקציבים של משרד הבריאות, כבר שבעה מדייטים. "רציתי זוגיות, אבל הפכתי למאוד שיפוטית. היו כל הזמן מלא רעשי רקע, גם מעצמי, גם על מה אנשים חושבים", היא אומרת. היא בטח לא דמיינה שתפרוץ מלחמה, שתגויס למילואים ושתתאהב.

מיכל ועידו, סטודנט למערכות מידע, הכירו בכלל בסדיר בגדוד תותחנים לפני כמעט עשור. ב-7 באוקטובר קיבלו שניהם צו 8. בחירום היא פרמדיקית ואילו הוא חובש בתאג"ד (תחנת איסוף נפגעים גדודית). "כשהיינו בסדיר הייתה חפיפה של חודש בסך הכל. לגדוד הגעתי ממש קצת לפני שהוא השתחרר", היא מספרת. "במהלך השנים עשיתי הרבה מילואים והוא פחות, אז לא יצא לנו להיפגש הרבה, אבל כשפרצה המלחמה כולם התייצבו, וגם הוא". השניים נשלחו עם גדוד התותחנים שלהם לגבול הצפון. "היינו בשטח הרבה זמן. ידעתי מי הוא, הכרנו, אבל בהתחלה ממש לא חשבתי על כיוון רומנטי", היא אומרת משועשעת. "אני עובדת במשרד הבריאות, באגף שכולם בו דתיים, ואני לא יוצאת יותר מדי, אז אין לי כל כך איך להכיר באופן טבעי. אמרתי לעצמי שאם כבר מלחמה, אני חייבת לצאת ממנה עם אהבה".

באמת האמנת שזה משהו שיכול לקרות בסיטואציה הזאת?
"תראי, בסוף זה תותחנים. אני די מכירה את הראש, לא היו יותר מדי אנשים חדשים, אז לא ראיתי יותר מדי אופציות בגדוד. בכל פעם שפגשנו מילואימניקים אחרים, מצנחנים וכאלה, חשבתי שאולי זה יקרה. אבל בסופו של דבר זה היה הכיוון הכי לא צפוי מבחינתי".

השניים התחילו להעביר את רוב שעות היממה יחד. "זה היה ממש כמו היכרות של ילדים", היא צוחקת. "לאט-לאט התחלנו להתקרב, נוצר איזה חיבור, נפתחה הזדמנות. היו לי חששות. חשבתי שאולי לא כדאי להתקדם כי אנחנו במסגרת הזו, יחד, 24/7. ודאגתי ממה יהיה אם זה לא יצליח. מתישהו הודיעו לנו שהולכים לשחרר אותנו, אז אמרתי, 'טוב, זה הזמן'".

את הזמן בילו עם שאר החברים מהגדוד. "היינו יושבים בנגמ"ש ורואים 'הבורר'. זה מה שעשינו בכל ערב", נזכרת מיכל. "היינו עם עוד אנשים, אז עדיין לא ממש הצלחנו להיות לבד. במהלך החודשים של השהייה בשטח הלכנו והשתדרגנו, בהתחלה היינו ישנים בנגמ"ש, אחר כך על הרצפה, על אלונקות, על מזרנים, ובסוף היה לנו אוהל גדול. עידו ואני היינו אוהל ליד אוהל, ובימים האחרונים כבר ישנו באוהל אחד". באמצע דצמבר, שבוע וחצי לפני שהיו השניים אמורים לצאת לחופשה של חודש מהמילואים, הפך הקשר לרומנטי.

ואז חזרו השניים הביתה, בחזרה למציאות שעזבו לכמה חודשים טובים. מציאות שהשתנתה, ובחור ובחורה שגם הם קצת השתנו. והזוגיות הטרייה הייתה צריכה להתאים את עצמה. "כשהיינו בבסיס זה היה נורא אינטנסיבי. היה נורא מוזר לחזור הביתה ולהבין רגע מה עושים", משתפת מיכל. "אז אמרנו, 'טוב, נעשה דייט'. אני נורא חששתי, כי את לא צלולה כשאת במדים, והיינו תקועים יחד הרבה זמן, אבל בסוף זה רץ טוב. הייתי בטוחה שיהיה הרבה יותר מביך, אבל זה נורא מהר נפתח, וגם היה משהו נחמד בלחזור לשגרה יחד ולחוות יחד את הקשיים של החזרה לשגרה. אין מישהו שמבין את הקשיים טוב מאיתנו".

אחרי שהעבירו חודש של הפסקה בבית חזרו השניים יחד לעוד חודש מילואים, הפעם בתור זוג טרי. "גם זה היה מעניין, כי איך חוזרים בתור זוג בעצם?", תהתה אז מיכל. "נורא פחדתי שאצטרך לבחור אם אני רוצה להסתיר את זה או לא, אבל בסוף איכשהו מצאתי את דרך האמצע. זה לא שבאתי וצעקתי את זה, אבל כן, אם אנשים שאלו, אז ברור".

היום, אומרת מיכל, השניים מאוהבים לחלוטין. "אנחנו בנסיקה, וזה מדהים, אבל אין ספק שיש משהו באווירה הזו, ובעיקר במקום שהיינו בו, שזה כמו עולם מקביל. היינו הכי מנותקים, ויש בזה משהו שאפשר. זה היה נקי מאוד, הקשבתי באמת למה שאני באמת רוצה. בסופו של דבר זו ממש המתנה שלנו מכל הסיפור הזה, וזה בעיקר נורא מפתיע. לא ציפיתי שזה יבוא מהכיוון הזה, לא מהגדוד ובטח לא מהתאג"ד".

"הייתה איזו רומנטיקה מיוחדת, היא בבית חולים מצילה אנשים, ואני במלחמה במילואים" | תגל כהן (28) ושניר שוורץ (30)

• איך הכרנו: דרך הסטורי של מאיה ורטהיימר
• כמה זמן אנחנו יחד: חמישה חודשים
• הרגע שידענו שזה זה: הוא – מהשנייה הראשונה שראיתי אותה; היא – היה לי ברור די מהר

במהלך השיחה עם תגל ושניר ברור למדי שהם מאוהבים עד מעל הראש. כשאני מנסה להבין מהם מתי בדיוק הכירו תגל מתחילה לגמגם. הפרפרים עושים את שלהם. שניר מיד תופס את המושכות: "הכרנו ב-12 בדצמבר. תגל לא כל כך זוכרת תאריכים", הוא צוחק. שניר, דוקטורנט למשפט בין-לאומי באוניברסיטת תל אביב, גויס למילואים עם פרוץ המלחמה. "אני משרת ביחידת המומחים, יחידת תחקור מטכ"לית לאירועים חריגים. חצי מהיחידה נכנסו לעזה, ואני הייתי ביישובי העוטף".

תגל, אחות במחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים תל השומר שהתגוררה עד לא מזמן בשרון, נכנסה גם היא לסחרור בעבודה מאז שפרצה המלחמה. בין 6 באוקטובר ל-7 בו היא עבדה במשמרת לילה. כשחזרה הביתה אחרי לילה ארוך, הגיעה הביתה ופרצו האזעקות. בבית החולים עברו מיד למתכונת חירום והעבירו את כל הילדים המאושפזים בטיפול נמרץ למרחב מוגן. אנשי הצוות עשו לילות כימים כדי לשמור על המטופלים. "היה טירוף מוחלט", היא נזכרת.

לפני המלחמה היו שניהם רווקים שיוצאים לדייטים, אבל הסטייט אוף מיינד שלהם היה דומה: הם חיפשו את הדבר האמיתי, כהגדרתם. "בתחילת אוקטובר התחלתי לצאת עם מישהי, אבל זה נגמר סמוך למלחמה", מספר שניר, "ישבתי עם חברה וסיפרתי לה, ואז היא הציעה להעלות אותי לסטורי של מאיה ורטהיימר". במהלך המלחמה רצתה ורטהיימר לעשות טוב לרווקים ורווקות והחליטה לפצוח במיני-קריירה של שדכנית. היא הייתה מעלה לסטורי שלה שירות למאות אלפי העוקבות: תמונות של בחורים רווקים שמשרתים במילואים". חברה של שניר חשבה שהוא מתאים לשם בול: "היא אמרה לי, 'אתה מילואימניק ולוחם, תעשה את זה בשביל הספורט. מקסימום רק תרים לעצמך את האגו אחרי שנגמר עם ההיא'. הייתי קצת מהוסס, כי זה נראה לי אאוטינג די רציני. הבנתי שעוקבות אחריה הרבה בחורות ובטח יראו אותי אנשים שמכירים אותי ואקסיות ועניינים, אבל בסוף אמרתי יאללה וזרמתי". 

ורטהיימר העלתה את הסטורי עם התמונה והפרטים של שניר באחד מימי שישי, אותו שישי שבו נפל כטב"ם נפץ על בית ספר באילת. "כל היחידה הייתה בטירוף מוחלט, כי זו הייתה הפעם הראשונה שמשהו כזה קרה בישראל. אז עוד לא ידענו שהאיראנים יתקפו אותנו, ושם זה גם היה מדויק – גם פגע, גם היו שם ילדים של מפונים, בקיצור, שמחה וששון. הייתי עסוק מאוד באירוע, ובאותו זמן מאיה העלתה את הסטורי. אמרתי לעצמי, טוב, בטח יש לי עוד כמה שעות עד שאקבל הודעות, ובדיוק התחלנו לחזור חזרה לעוטף, אז יצאתי מקליטה. אחרי שעתיים חזרה לי הקליטה והטלפון שלי קרס: מספר העוקבים שלי הוכפל או שולש, קיבלתי מאות הודעות".

אומנם שניר קיבל מאות רבות של הודעות, אבל ההודעה מתגל דווקא לא הייתה אחת מהן. "אני עוקבת אחרי מאיה כי היא מאוד משעשעת אותי. הייתי בתקופה מטורפת בתחילת המלחמה, אז היה ממש נחמד ומצחיק להסתכל על זה, קצת אתנחתה מהטירוף", היא אומרת. "ידעתי שהיא משתפת פרטים של גברים רווקים, אבל הרגשתי שזה נהיה ממש ממוסחר ועלו מספרים לא נורמליים של גברים. שמעתי שאנשים יצאו לכמה דייטים באותו יום, וזה פחות התאים לי. מתישהו ראיתי את הסטורי של שניר, והרגשתי משהו, אבל הנחתי שלא ייצא מזה כלום. מצאתי את העמוד שלו, ורק עשיתי לו לייק לאחת התמונות".

רק לייק? הטלפון שלו קרס מהודעות!
שניר: "לא רק שהיא לא שלחה לי הודעה, עוד לא התחלתי בכלל לפתוח את ההודעות ששלחו לי כדי שהן לא יראו שראיתי ואצטרך לענות. משהו בה תפס לי את העין. אולי זה שהיא מהממת בתמונות, וכמובן גם במציאות, או שהעיניים שלה יותר בצבע של הים, להבדיל משלי, שהן יותר בצבע של אדמה. שלחתי לה הודעה, ובגלל שלא רציתי שזה ייראה שאני שולח לה הודעה כשאני זה שאמור להיות מבוקש, כתבתי הודעה טיפה 'קשה להשגה'. כתבתי לה 'קפצת לי בהתראות', עם סמיילי שמסתכל למעלה. תגל לא הייתה מרוצה מההודעה, וכתבה לי 'נשמע שאתה לא ממש מרוצה'".

תגל: "להגנתי חשבתי זה סמיילי מגלגל עיניים".

שניר: "אני אומר לעצמי, 'היא בכלל קולטת את הסיטואציה? איך היא מעזה לא לבכות מהתרגשות?'", הוא צוחק, ותגל מוסיפה: "התחלנו לקשקש והיה לנו כיף מאוד לדבר. הוא עדיין היה במילואים בדרום, ושיקר לי שהוא לא נרדם בלילה כשאני הייתי במשמרות לילה עם מטופלים עד שלוש בבוקר. זה עזר לנו להעביר את התקופה הפסיכית הזו. די מהר דיברנו בטלפון 40 דקות כשהייתי בדרך לעבודה, ומשהו בכימיה היה שונה. נפגשנו בפעם הראשונה אחרי שבועיים. הוא לא יוצא הרבה הביתה ואני בלו"ז פסיכי, אז מצאנו יום שאני לא עובדת והוא היה באפטר. באתי לתל אביב, הוא מצא לי חניה, שזה כשלעצמו כבר מאוד רומנטי, ישבנו ליד הים, היינו יחד עד שלוש לפנות בוקר ודיברנו".

שניר: "יש לציין שהחניה הראשונה שמצאתי הייתה קטנה מדי לרכב של תגל, אבל גם את המשבר הזה צלחנו".

איך השפיעו המילואים על תחילת הקשר?
תגל: "האמת שבהתחלה קצת עזר שהדברים נבנו לאט. המרחק, השעות שלא היינו זמינים, נהיה געגוע. ואז די מהר נהיינו נורא קרובים. זה מצחיק, אבל תמיד ידעתי שכשאני אמצא את הגבר שלי זה יקרה מהר, וזה באמת קרה מהר. הרגשתי ככה מהפגישה הראשונה, ונהיינו זוג פתאום. הכרנו את המשפחות, ובשבוע שעבר חתמנו על חוזה לדירה. בעוד חודש נעבור לגור ביחד. חוויות קשות יכולות מאוד לקרב".

שניר: "תגל עובדת בטיפול נמרץ ילדים, זה אירוע אקסטרימי בכמה וכמה רמות ממה שאני עשיתי במילואים. הייתה איזו רומנטיקה כזו שאין בסיטואציות רגילות, כי היא בבית חולים מצילה אנשים, ואני במלחמה במילואים. ההקשר הוסיף לרומנטיקה של המפגשים, שהיו בצל אירועים לא פשוטים. בשבילי זה היה גם אסקפיזם כזה. השיחות, המפגשים. זה היה מקום מפלט".

ורגע, מה עם כל ההודעות מהאינסטגרם?
"עניתי לכולן. זו הייתה סיטואציה לא נעימה, ולא חשבתי על זה כשהסכמתי. היו המון בחורות שלחלקן לא הספקתי לענות, וכל אחת היא עולם ומלואו. היו כאלה שכתבו שלא יפה לא לענות, אבל עשיתי פרויקט אחרי שבוע וכתבתי הודעת התנצלות לכולן. אני עדיין מקבל הודעות פה ושם. אתמול קיבלתי אחת".

לא מזמן פגש שניר את אסף זמיר במקרה ברחוב. "ביקשתי ממנו שישלח תודה ענקית למאיה. לא דיברתי איתה אישית, אבל כל אחד מנסה לתרום את חלקו, ומה שמאיה עשתה גם מצא לאנשים זוגיות וגם היה סוג של אסקפיזם לאנשים שלא מחפשים אלא סתם נהנו. אני גם מאמין שיש המון אנשים שזה המתיק להם את הימים הקשים של המלחמה. לי יצא מזה משהו שאני מקווה שיישאר לתמיד. אנחנו ממש זכינו".

"המלחמה עוררה בי צורך קיומי להיות איתה" | איה ומיה (25), תל אביב

• איך הכרנו: בתיכון
• כמה זמן אנחנו יחד: חצי שנה
• מתי ידענו שזה זה: ⁠בפעם הראשונה שהתנשקנו

הן היו חברות קרובות עוד מימי התיכון. בצבא התרחקו מעט, אבל הקשר נשאר קרוב. כשמיה עברה לברלין, שם התגוררה ב-42 החודשים האחרונים, הן המשיכו להיות בקשר מרחוק. כשסבתא של מיה נפטרה בספטמבר היא טסה ארצה ללוויה. היה לה כרטיס חזרה לברלין ל-8 באוקטובר. "היא נתקעה פה כמה זמן כי הטיסה שלה בוטלה", מספרת איה. בימים האלה הספיקו השתיים להתקרב מאוד. "כמה ימים אחרי זה היא טסה. היה לי ממש קשה. הרגשתי שאני חייבת להיות איתה. שבועיים אחרי זה נסעתי לברלין".

איה בדיוק הייתה אחרי תאונה – רוכב קורקינט חשמלי פגע בה וברח, והיא שברה את עצם הבריח – אבל היא לא נתנה לזה לעצור אותה. "המלחמה עוררה בי צורך קיומי להיות עם מיה. העדפתי פשוט לשלם על סאבלט בברלין מאשר שכר דירה בארץ", היא מסבירה. "אבל כשהגעתי לברלין לא באמת הצלחתי להתנתק ממה שקורה בארץ. השארתי את האפליקציה של האזעקות למשך חודש. הייתי מסתובבת במקומות והיו מתחילות התרעות מהטלפון".

גם אצל מיה הייתה לא מעט מורכבות, גם בגלל הסיטואציה המשפחתית של הפטירה של סבתא שלה וגם בגלל המרחק מהארץ בשבועות הראשונים למלחמה. "לחזור לברלין היה נורא קשה. זה היה ממש מנוכר", היא אומרת. "הסתובבתי עם ישראלים יותר מזרים, וכשאיה הגיעה זה היה מאוד נעים ומוכר. זו פתאום הייתה פנינה נעימה בתוך תקופה מאוד מוזרה. הכרתי לאיה את החברים שלי, הסתובבנו, עשינו דברים, והיינו זו עם זו".

בשלב הזה השתיים עוד לא היו יחד באופן רשמי, אבל הן הרגישו שהן הולכות ומתקרבות, ומשהו שכנראה היה שם כבר לא מעט שנים הלך והתממש. הקשר החברי פשט צורה ולבש צורה – והפך לרומנטי. "אני מרגישה שהמלחמה היא מה שקירב בנינו", מבהירה מיה, "המצב הקשה הזה שם אותנו בסיטואציה קיצונית, שגרמה לנו להסתכל על דברים בצורה מאוד פשוטה. היה 'צריך' סיטואציה קיצונית כדי לקבל פרספקטיבה".

איה: "הייתי במוד כזה של 'או-קיי, החיים יכולים להסתיים מחר, אז מה את עושה איתם?'. זה בעיקר גרם לי להבין מה חשוב ומה פחות. החזרה לבסיס, המשפחה, החברים, הזוגיות. זה משתיק מלא רעש. זה בום גדול שמשאיר שקט ואז הכל נהיה ברור".

אחרי הנשיקה הראשונה הן הבינו שזה זה. את תחילת הזוגיות העבירו השתיים יחד בברלין, ולאחר חודש נאלצה איה לחזור ארצה. "החזרה בלי מיה הייתה קשה, רק רציתי אותה איתי", היא אומרת. הן בילו קצת בנפרד ("אבל בפועל היינו יחד"), ובתוך חודשיים החליטה מיה, שעד אז תכננה לבסס את חיה מעבר לים, לחזור גם היא לישראל. "אני הייתי השגרירה שלנו בארץ", צוחקת מיה, "עשיתי סבב יציאה מהארון".

את השינוי הדרמטי בחיים שלהן הן זוקפות למלחמה. עניין היציאה מהארון הפך את המצב למורכב עוד יותר, אבל גם בהקשר הזה שתיהן מבינות שהמלחמה הייתה זרז, ובעיקר גורם שמשתיק את הרעש, שמבהיר את מה שחשוב. "דברים נהיו הרבה יותר פשוטים עבורי", מסבירה מיה, "כשחשבתי על מיניות ולמי אני נמשכת, זה היה כבד. ניסיתי לצאת עם בנות בעבר, וזה לא ממש הלך, כי חשבתי על הכל יותר מדי. עם איה, הסיטואציה שהיינו בה הייתה הכי פשוטה בעולם. לא היה שום היסוס מרגע שזה קרה. אנחנו יחד ויש לנו תוכניות לעתיד הקרוב ולעתיד הרחוק. זה משהו מתוק בתקופה מוזרה. הדבר הכי טוב שקרה לי השנה". "אצלי זה ממש קשור למלחמה ולפרופורציות שהיא הביאה איתה", מסכמת איה. "הייתי במין מוד כזה של 'אם זה משהו שתמיד חשבת עליו, אולי פאקינג תעשי אותו?".

"המלחמה היא משהו הרבה יותר מחבר, מחזק ומגבש – מחשבתית וזוגית" | עדי פרטוק (34) והראל שבות (31)

• איך הכרנו: בריטריט היכרויות ״מכירים אחרת״
• כמה זמן אנחנו יחד: חמישה חודשים מתוקים
• הרגע שידענו שזה זה: כשהראל יצא מעזה והתקשר אליי בשתיים בלילה ודיברנו ארבע שעות בווידיאו

עדי פרטוק נהנתה מחיי הרווקות שלה. "גרתי שש שנים בתל אביב והייתי הבן אדם הכי חופשי שיש", היא אומרת. "לא חיפשתי זוגיות, אבל הייתי באפליקציות, יצאתי למסיבות, הכרתי אנשים, טסתי לחו"ל שלוש פעמים בשנה, ואמרתי כן לכל מה שהציעו לי. סיני? כן. חו"ל? כן. מסיבה? כן. לא הייתה לי זוגיות רצינית בתקופה הזו, אבל מתישהו כן התחלתי לחשוב על זה קצת יותר".

כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה עזבה פרטוק את תל אביב ועברה לרמת גן. לטענתה, המעבר טרף עבורה את כל הקלפים. "יצאתי מאזור הנוחות שלי. מתל אביב, מהחברות, מהרעש, מהפומו. מלהיות בשלושה מקומות בלילה. שיניתי פאזה". היא החליטה שזה הזמן שלה לחפש זוגיות ונכנסה שוב לאפליקציות ההיכרויות, אבל "וואללה, לא צלח לי", היא מתוודה. "יש לי חברה טובה, ליבי, שהקימה את המיזם 'מכירים אחרת' – מפגשים חברתיים שמאפשרים להכיר גברים ונשים בצורה קלילה ומהנה יותר. היא הציעה לי לבוא לריטריט היכרויות. אמרתי, 'טוב, אין לי מה להפסיד'".

"מכירים אחרת", אירוע הריטריט שאליו הצטרפה עדי, והתרחש ממש רגע לפני 7 באוקטובר, הסתמן כהצלחה מסחררת, ובו היא הכירה את הראל. השניים התחילו להתכתב, וכשעדיין היו בשלב הגישושים הראשוניים, פרצה המלחמה. הראל, שמשרת בהנדסה קרבית, גויס מיד למילואים ונכנס לעזה. "לא שמעתי ממנו שבועיים וחצי", נזכרת עדי. "אני במקביל טסתי לפורטוגל, וחמישה ימים אחרי שחזרתי הוא יצא מעזה בפעם הראשונה. שם התחיל הדיבור היותר צפוף שלנו".

נשמע שלא פשוט לחזור לדבר אחרי סיטואציה כזאת.
"זה היה קשה, אבל גם אינטנסיבי. הוא רק יצא מעזה, ולא היה בדיוק בראש של קשר או של לדבר עם מישהי, או לדבר בכלל. אבל הוא היה ער רק בלילות ואני לא הייתי נרדמת עד הבוקר, אז פתאום היינו מדברים משתיים לפנות בוקר עד חמש. גם אני חוויתי דברים לא פשוטים. אני בסצנה של הטראנס המון שנים, המפיקים הם חברים שלי, יש לי חברים שנרצחו. היה לא פשוט. אז הנחנו למלחמה ולא דיברנו עליה. דיברנו כמו שני אנשים שחיים חיים רגילים".

מהר מאוד הפכו השיחות ביניהם להרגל. "ממש חיכיתי לדבר איתו בכל יום, והוא, ייאמר לזכותו, ממש דבק במטרה לדבר איתי, ואהבתי את זה. זה לא שהוא היה בעזה ושכח ממני. אהבתי שלא משנה מה עובר עליו, הוא מחזר, הוא ישיר, הוא לא נעלם. גם כשנכנס שוב לעזה הוא ישר שלח לי הודעה שהוא בחוץ. זה היה חודש של התכתבויות מטורפות".

זו עמדה מעניינת להיות בה, שמישהו שרק הכרת נכנס לעזה. פחדת?
"זה הלחיץ אותי. כאילו, זו לא הייתה אהבה או דאגה שיש לבן זוג, אלא יחס לבן אדם שהכרתי. הוא גם פיתח רגשות קצת יותר מהר ממני, אני מניחה שבגלל שהוא היה בפנים והיה באמת בסכנה".

הדייט הראשון הרשמי שלהם היה לפני ארבעה חודשים, כשהראל עוד היה במילואים ובתוך הרצועה. "כשהוא היה יוצא לסופי שבוע הוא ישר בא לראות אותי. יצאנו לדייט ראשון אחרי יום ההולדת שלי. הוא בא אליי עם פרחים ושוקולד, זה היה ממש מרגש. מאז היו לנו סופי שבוע און אנד אוף, עם הודעות וטלפונים. הייתי ערה בלילות כי רק אז הוא היה יכול לדבר. לא יכולתי להיות ערה כל הלילה בגלל העבודה בבוקר, אז הייתי מכוונת שעון לחצות כדי לבדוק אם הוא שלח לי הודעה. בגיל 34 חזרתי לגיל 18, לתקופה של הצבא, זה היה מצחיק ברמות. כשהראל יצא מעזה והתקשר אליי בשתיים בלילה ודיברנו ארבע שעות בווידיאו, ידעתי שזה זה".

עדי מסבירה שחוסר הזמינות הכפוי הזה של הראל דווקא עזר לה להתחבר יותר. "יש משהו קליל בזה שאת לא חייבת להיפגש איתו בכל יום, ויש לך זמן לחיים שלך. כשהוא יצא מעזה רציתי לפגוש אותו, לא הרגשתי עול, ואני בן אדם שלא מפנה זמן לדייטים, כן? אחרי שהוא יצא סופית והשתחרר, התחיל בעצם האתגר הגדול יותר: להכיר את הראל האמיתי".

איך היה לעבור פאזה?
"עד אז הרגשתי שאני יוצאת עם חייל ושאני לא באמת יודעת מי הוא. מצד אחד זה היה הכי טבעי שהוא לוקח אותי לטקס הסיום של היחידה שלו, למפגש זוגות, מכיר אותי לחברים שלו ולמשפחה, ומצד שני גילינו כל מיני הבדלים בינינו שלא היינו יכולים לזהות מרחוק. פתאום דפוסי התקשרות השתנו: הוא לא מדבר בטלפון, או בוואטסאפ, הוא בן אדם של פנים אל פנים, ואני כבר התרגלתי לשיחות של שעות בטלפון בזמן שהוא היה בצבא. אבל אנחנו מצליחים לגשר על הכל".

בסופו של דבר, איך השפיעה עליכם המלחמה?
"המלחמה הידקה את הקשר. זה לא כמו באפליקציה, מחליקים ימינה, שמאלה, עושים דייט או שניים וממשיכים הלאה. זאת סיטואציה הרבה יותר מחברת, מחזקת ומגבשת מחשבתית וזוגית. לא אוותר עליו עכשיו, לא משנה איזה קושי הוא יציג לפניי, פשוט כי הכרתי בן אדם באמת מדהים. המסירות שלו, להיכנס לעזה ולהיות עם החברים שלו, תוך כדי שהוא מסור למשפחה, לעבודה ולי בתוך כל התהליך הזה, זה לא הולך ברגל. המלחמה חיזקה את הדבר הזה, ואני חושבת שאם היא לא הייתה, הייתי הרבה יותר ותרנית, הרבה יותר בסדר עם לחזור לאפליקציות.

"המלחמה היא מה שגרם לנו לבנות קשר חזק. העובדה שבמשך שלושה שבועות רק דיברנו בטלפון, ורק אז יצאנו לדייט, מאוד חיזקה גם כן. זה מוזר, אבל זה היה כל כך מוזר שאת מרגישה מסורה לתהליך. הכרתי מישהו נטו מדיבור. לא שפטתי אותו לפי המראה, העבודה או היום-יום שלו. שנינו באנו מאהבה, אז זה היה מהמקום הכי אמיתי, וזה הקסם. זו ממש מתנה".

• זוגיות
• חרבות ברזל
• רומנטיקה