"למדנו ללכת על ביצים": האחיות שגדלו לצד הפוסט-טראומה של אביהן

לפי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, האגף מטפל כיום בכ-42,500 מתמודדי נפש ופוסט-טראומה ממערכות ישראל ומהשירות הביטחוני. נוספים להם מי שביקשו הכרה בפציעה נפשית ועדיין נמצאים בתהליכי בדיקה וטיפול. לצד המתמודדים עצמם נמצאות גם המשפחות.

האחיות נועם (23) ורוני (26) דקל מכירות את המציאות הזאת מילדות. אביהן, חובש במילואים בגולני, נחשף למראות קשים במלחמת לבנון השנייה. כשחזר מהמלחמה נועם הייתה בת שנתיים ורוני בת חמש. במשך שנים איש מבני המשפחה, וגם לא האב עצמו, ידע לתת שם למה שעובר עליו. היו בעיקר כללים קטנים שהפכו לחלק משגרת הבית: לא לטרוק דלתות, לא לסגור ארונות בכוח ולהנמיך את הקול כשצוחקים.

רק שנים לאחר מכן, כשנועם שירתה בצבא כמש"קית נפגעים, היא זיהתה את הסימנים. היא סייעה לאביה להגיע לאבחון ובהמשך גם לטיפול. היום נועם היא סטודנטית לפסיכולוגיה ורוני בוגרת לימודי תרפיה באומנות. שתיהן עובדות כחונכות בדנאל שילוב. במסגרת פעילות משרד הביטחון הן מלוות נכי צה"ל המתמודדים עם פוסט-טראומה או פציעות גופניות, וכן את ילדיהם ובני משפחותיהם.

נועם, למשל, מלווה משפחה צעירה שבה האב מתמודד עם פוסט-טראומה בעקבות המלחמה האחרונה. היא מסייעת עם הילדים הקטנים, משחקת איתם ועוזרת בהכנת שיעורי הבית. כך היא מקלה על שגרת המשפחה ומאפשרת לאב רגעים של שקט. במקביל היא מלווה נכה צה"ל צעיר שנפצע בגופו. היא מסייעת לו לצאת מהבית, לחזור לפעילות חברתית ולהשתלב בהדרגה בשגרה.

"אני הבנתי שאנחנו שונים בסביבות גיל 14", מספרת רוני. "שמתי לב שכשאני מדברת עם חברים על הבית שלנו, הבית שלהם נראה שונה. למשל, היינו נמנעות מדברים שעלולים להיות טריגרים אצל אבא, בעיקר רעשים". גם אצל נועם ההבנה הגיעה בגיל ההתבגרות. "בגיל 14 עברתי לפנימייה. זאת הייתה לגמרי בחירה שלי. דברים שהייתי רגילה אליהם התבררו כדברים שאין בכל בית. למשל, לסגור דלתות בשקט כי רעשים חזקים הם טריגר".

האבחון הגיע רק כשנועם כבר הייתה חיילת. "עד אז לא ידענו לתת לזה שם. ידענו רק שמשהו לא בסדר. גם לא יכולנו לעשות שיחה. זה חלק מהעניין של 'תהיה לוחם, תהיה חזק'. קשה להתמודד עם רגשות מול הילדים".

לדברי רוני "יש גם דברים חיוביים שקיבלנו מהעובדה שאבא היה פוסט-טראומטי. יש נטייה להסתכל על פוסט-טראומה כדבר שלילי, כמו איזו מדבקה. דווקא היה טוב שבמשפחה לא היה לזה שם. ידענו שיש ימים שאבא לא בתפקוד מלא, אבל היו גם ימי כיף. אבא היה לוקח אותי לראות ציורים וקונה לי חומרי ציור, כי מאוד אהבתי לצייר".

"זה לא אותו אדם לפני ואחרי הטראומה", מוסיפה נועם. "כמי שלומדת שנה שלישית פסיכולוגיה, אני יודעת היטב שזה משנה את האדם. אבל הוא בוחר איך להתמודד עם הפוסט-טראומה ולקבל את התמיכה. אבא תמיד אמר לנו שהדבר הכי חשוב לו הוא אנחנו. הכי חשוב לו להיות האבא הכי טוב שאפשר".

ההשפעה של הפוסט-טראומה הופיעה גם ברגעים היום-יומיים ביותר. "לפעמים הייתי הולכת בבית ודורכת חזק מדי וזה היה מפחיד את אבא", מספרת רוני. "הייתי צריכה ללמוד ללכת כמו בלרינה, לקחתי את זה בהומור. ללכת על קצות האצבעות כמו בלרינה".

לקראת סוף התיכון, ובעיקר במהלך השירות הצבאי של נועם, השיח בבית החל להשתנות. "ליוויתי אז נכה צה"ל ועזרתי לו להגיש תביעה. דאגתי לקשר אותו לכל הגורמים. בתיכון היו המון ויכוחים ביני לבין אבא. פתאום נפל לי האסימון שמשהו חייב להשתנות. זה לא יכול להמשיך ככה, כי היינו ממש קרובים". הקשר ביניהם, היא מדגישה, קרוב. "אני ילדה של אבא לכל דבר. בכל דבר אני מיד מתקשרת אליו. הוא עושה הכל כדי שלילדים שלו יהיה טוב".

הניסיון מהבית משפיע היום גם על עבודתה. "עוד לפני שידענו מה זה טריגר, ידענו איך להתמודד. לדבריה, גם היום חסר ידע על ההתמודדות היום-יומית. "יש יותר דיבור על פוסט-טראומה, אבל עדיין לא מדברים מספיק על התסמינים. אנשים שמתמודדים עם זה ביום-יום עדיין יכולים לקבל מבטים. לאבא שלי, למשל, לא נעים להשתמש בפטור מתור, למרות שמגיע לו. קשה לו מאוד עם צפיפות, אבל הוא לא נראה נכה, אז לא פעם יש מבטים".

לדברי רוני החוויה המשפחתית אינה זהה עבור כל הילדים. "יש חשיבות לאיזה אח אתה ואיפה אתה נמצא במשפחה. נועם הייתה בפנימייה, אני הייתי בבית, והשיח שלי עם אבא היה שונה. אנחנו ארבעה אחים ומאוד גיבינו אחד את השני. אמא מגבה את אבא, ולנו יש זה את זה".

לדבריה, חשוב להסביר לילדים את המתרחש. "אם יש התפרצות, חשוב לדעת איך להנגיש לילדים את הסיטואציה, אבל לא לתת לה לגיטימציה. וכן, צריך להתנצל. למדנו את זה מאבא שלנו, שתמיד התנצל אחר כך". היום היא פוגשת משפחות שנמצאות במקום אחר מזה שבו הייתה משפחתה. "שתינו מלוות משפחות שבהן האבא מתמודד עם פוסט-טראומה. אלה משפחות שכבר מוכרות למשרד הביטחון, ולכן הדרך קצת שונה מהדרך שאנחנו עברנו. יש לזה שם, והשם נותן יותר כלים".

הבחירה של שתי האחיות במקצועות טיפוליים נראית להן כמעט טבעית. אביהן לומד כיום עבודה סוציאלית ובעבר עסק בדיקור ברפואה סינית. "טיפול זה כנראה בגנים שלנו", אומרת נועם. "רוני למדה תרפיה באומנות ואני לומדת פסיכולוגיה".

"לשים את האחר לפניך", מוסיפה רוני. "גם כשלאבא היה קשה, הוא התנדב ב-7 באוקטובר והקים חמ"ל של מתנדבים. אנחנו היינו יחד איתו. גם אם זה לעזור לו עם טבלאות אקסל, אנחנו ביחד כל הזמן. משפחה כערך עליון זה ב-DNA שלנו". העיקרון הזה מלווה אותה גם בעבודה. "לא פעם דיברתי עם נכים על היכולת לתת, כי זה משהו שממלא אותך. לתת לאחר זה להיות חלק מהחברה".

כשנועם נשאלת מה הייתה מציעה למשפחות שמתמודדות עם מציאות דומה, היא חוזרת שוב ושוב לחשיבות הקהילה. "לאדם עם פוסט-טראומה מאוד קל להיות לבד ולהשתבלל. מה שאנחנו מנסים לעשות בחונכות הוא לעזור להם למצוא קהילה. הכי חשוב להיפגש עם אנשים שחוו דברים דומים".

אביה, היא מספרת, יצר בבית הלוחם את פרויקט "חברים בלילה". במסגרת הפרויקט בית הלוחם פתוח פעם בשבוע לאורך הלילה. "לפעמים קשה לפוסט-טראומטיים לישון בלילה. כשפותחים את בית הלוחם, עוזרים להם ליצור קהילה. אבא כל הזמן עושה פרויקטים. זה חלק מהטיפול שלו בעצמו – לעזור לאחרים". בניית האמון, היא אומרת, דורשת זמן. " הדבר הכי חשוב שהם ירגישו בנוח לדבר, גם אם זה קשה. עצם הנוכחות יכולה לעזור". נועם מדגישה גם את חשיבות הליווי המקצועי. "האמונה הבסיסית שלי היא שכולם צריכים טיפול כלשהו. ליווי מקצועי הוא ערך עליון. דרך הטיפול של אבא שלי היא העשייה והנתינה".

גם עבור רוני, החיבור לעולם שמחוץ לבית הוא חלק משמעותי מהדרך. "זה יכול להיות כל דבר שיוציא אותם מהבית וייצור מחויבות. ברגע שיש מחויבות לשגרה, קל יותר לצאת החוצה וליצור חיבורים חדשים". היא מספרת על אישה שהיא מלווה. "הלכתי איתה לקניות והיה לה קשה. המבט שלנו נפגש והיא נרגעה".

יובל ליבנה, עובדת סוציאלית ומנהלת בדנאל שילוב, מכירה היטב את שתי האחיות. דנאל שילוב מעניקה שירותי חונכות, ובהם חונכות מטעם משרד הביטחון לילדי נכי צה"ל. השירות ניתן במסגרת תוכנית "נפש אחת". החברה מעניקה גם חונכות לנכי צה"ל עצמם, הכוללת ליווי אישי, רגשי ומקצועי. "אנחנו מעבירים לחונכים שלנו סדנאות על פוסט-טראומה", אומרת ליבנה. "הכי חשוב לדבר על הדברים ולא לפחד מהם. כשאנחנו יושבים עם משפחות, אנחנו תמיד אומרים להן שאנחנו איתן".

עבור נועם ורוני, המשפט הזה אינו רק עיקרון מקצועי. במשך שנים הן חיו בבית שבו לא היה שם למה שקורה, אבל בני המשפחה למדו לראות זה את זה. היום הן מנסות להעניק את אותה תחושה למשפחות אחרות: שיש מי שרואה אותן, מקשיב להן ונשאר איתן.