"נכי צה"ל רוצים דבר אחד מהמדינה: שיראו אותם"

לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה יש יום אחד בשנה שנועד להם, אך במציאות שבה התווספו כ-22,000 פצועים וההערכות מעידות כי בשלוש השנים הקרובות יהיו כ-100,000 פצועים, עלינו לזכור ולעמוד לצידם בכל יום מחדש.

לפני כחודש חזרתי ממסע שחרור בטנזניה. אני עושה את זה עם קבוצה של מתנדבים כבר עשר שנים - מוציא קבוצות של פצועי צה"ל למסעות שחרור בגוף ובנפש. אבל השנה, המסע הזה היה שונה מכל מה שהכרתי.

הוא יצא אל הפועל בצל המלחמה, ושיקף מציאות ישראלית חדשה וכואבת: לראשונה, חצי מהקבוצה היו נשים. 15 לוחמות ו-15 לוחמים. צעירים וצעירות שאיבדו ידיים ורגליים, שאיבדו את בריאותם ואת נפשם, שנתנו את ה"הכל" שלהם למען מדינת ישראל.

שם, בתוך היופי הפראי והאבק של אפריקה, פגשתי את הישראליות האמיתית. ראיתי את "היהודים הגדולים" של דורנו, את רוח בר-כוכבא קמה לתחייה בתוך גופים פצועים אך נחושים. במשך ימים שלמים הקשבתי להם. ציפיתי לשמוע כעס. ציפיתי לשמוע זעם על המצב, ביקורת על מי ששלח אותם, או מרמור על אלו שלא התגייסו לצידם. אבל לא שמעתי מילה אחת של שנאה או של ביקורת קטנונית. הם אנשים בוגרים. הם גיבורים. הם לא ביקשו שנחזיר את הגלגל לאחור, הם לא ביקשו שנפתור להם את הבעיות האישיות בזוגיות או במשפחה. הייתה להם רק בקשה אחת, שחזרה על עצמה כמו מנטרה שקטה ומצמררת: "תראו אותנו".

הבקשה הצנועה הזו לא נאמרה במילים המפורשות "תראו אותנו", אלא מתוך הסיפורים שלהם על ההתמודדות היומיומית עם הפציעה. זאת הייתה החוויה שטלטלה אותי, כי היא חשפה את הכשל הגדול ביותר שלנו כחברה וכמדינה: בנינו מערכות עיוורות לגיבורים ולגיבורות שלנו.

ישראל היא מעצמה עולמית של טכנולוגיה וחדשנות, אבל במקום הכי רגיש - הטיפול במי שהקריב את בריאותו ואת נפשו - המערכת לעיתים קרובות מדי לא רואה את האדם, אלא את התיק. חייל או חיילת שחוזרים משדה הקרב לא אמורים להילחם בחזית שנייה מול בירוקרטיה אטומה. אף מדינה לא יכולה ללוות כל אזרח ב-100% יד ביד, אבל יש תהום עמוקה בין הציפייה לשיקום לבין המציאות של שקיפות והתעלמות. תמיד שואלים אותי כיזם וכתעשיין, מה המודל? לאן צריך לשאוף? התשובה שלי פשוטה: אגף השיקום וארגון נכי צה"ל צריכים להיות "חיל האוויר" של החברה הישראלית.

כשמדינת ישראל רוצה לבצע משימה בקצה העולם, חיל האוויר יודע לעשות זאת בדיוק, עם הטכנולוגיה הטובה ביותר, עם האנשים הטובים ביותר, ועם אפס פשרות על מצוינות. למה? כי זה בנפשנו. השיקום של הלוחמים והלוחמות האלה חייב להיות מנוהל באותה חרדת קודש. מערכת השיקום צריכה לפעול בסטנדרט של מבצע מיוחד: מהיר, מדויק, ורואה כל פרט. זה לא "שירות סוציאלי"- זה שיקום נחוץ לחברה הישראלית, כדי שנוכל להתרומם מהמשבר שאליו נקלענו. חובתנו לשלב את הפצועים חזרה בחברה ובתעסוקה, לאפשר להם לחזור להיות אזרחים פעילים במדינת ישראל - צעד משמעותי שמתחיל בשיקום.

יש בחוץ רעש גדול. ויכוחים פוליטיים, חוקי גיוס ופילוג. אני בוחר להשאיר את הרעש הזה בחוץ. הוויכוח הזה גדול ממני, ואני משאיר אותו לפוליטיקאים. האחריות שלי, האחריות של כולנו, היא כלפי אלו שכן. כלפי אלו שכבר שילמו את המחיר. אנחנו לא מבקשים רחמים. אנחנו דורשים מצוינות. אנחנו דורשים להחליף את המערכות העיוורות במערכות רואות. היום, יותר מתמיד, החובה שלנו היא להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם שתי מילים, בכוונה מלאה: אנחנו רואים.

הכותב הוא יו"ר אגודת ידידי ארגון נכי צה"ל