"שנים הסתובבתי עם תחושה של בושה"

אני שרון מאיה ברגמן, בת 28, קרמיקאית ובוגרת תואר ראשון באומנות והוראה בסמינר הקיבוצים. אז כן, אבא שלי התאבד כשהייתי בת 12, אנחנו ארבעה אחים ואני האחות הקטנה במשפחה. זה משפט שהיום אני מסוגלת להגיד בצורה ישירה, אבל במשך הרבה מאוד שנים היה לי מאוד מורכב לדבר על זה.

באותו יום הייתה ביני לבין אבא שלי שיחה לא טובה. בתור ילדה בת 12, חיברתי בין הדברים והגעתי למסקנה שמה שקרה הוא בגללי. הרגשתי שלא עשיתי מספיק כדי לעזור לו, שלא הייתי מספיק שם בשבילו ואפילו שלא הייתי ילדה מספיק טובה. היום אני יכולה להסתכל על הדברים אחרת, אבל אז אלה היו רגשות מאוד חזקים של אשמה, והם ליוו אותי במשך שנים.

אחרי שאבא שלי התאבד היה סביבי הרבה שקט. אני חושבת שגם האנשים הקרובים אליי לא תמיד ידעו איך לגשת אליי, ומתוך רצון להגן עליי בחרו לא לפתוח את הנושא. בפנים דווקא מאוד רציתי שמישהו ישאל אותי מה שלומי, אבל משהו בי היה חסום ולא הצלחתי לדבר על מה שעברתי. במשך שנים הסתובבתי עם רגשות של אשמה, בושה ועצב עמוק. האומנות הייתה כמעט המקום היחיד שבו הצלחתי לבטא את מה שלא היו לי מילים עבורו. גם במגמת האומנות בתיכון וגם בחוג הקרמיקה שליווה אותי מגיל צעיר, היצירה הייתה עבורי דרך לעבד את הכאב.

במשך שנים הייתי במין מערבולת של דיכאון. השינוי התחיל סביב גיל עשרים. באותה תקופה הייתי בזוגיות עם אדם שראה אותי, קיבל אותי ואהב אותי גם עם כל המקומות השבורים שבי. דרך הקשר הזה התחלתי להרגיש לראשונה שאולי אני יכולה להסתכל על עצמי בעיניים טובות יותר. זה לא היה שינוי של יום אחד, אבל הוא נתן לי הרבה תקווה ואפשר לי להתחיל לאהוב מחדש את עצמי ואת החיים. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה נקודת מפנה משמעותית בדרך שלי.

בגיל 23 התחלתי ללמוד אומנות וחינוך בסמינר הקיבוצים. המטרה שלי הייתה בכלל פרקטית. ידעתי שאני רוצה לפתוח סטודיו לקרמיקה ולהעביר חוגים לילדים ולמבוגרים, ולכן חיפשתי מסלול שישלב אומנות עם הוראה. לא תיארתי לעצמי שהלימודים יהפכו גם למסע העמוק ביותר של ריפוי עצמי שעברתי.

אחד הדברים הייחודיים בלימודים היה החופש לבחור במה לחקור ועל מה ליצור. באופן טבעי חזרתי שוב ושוב לשאלות שליוו אותי מאז שאבא שלי התאבד: למה זה קרה? איך זה השפיע עליי? איך אפשר לדאוג שאסון כזה לא יקרה יותר? ואיך אפשר לחיות לצד האובדן? בשנה הראשונה והשנייה כמעט כל העבודות עסקו באבא שלי ובאובדן.

אחת העבודות שיצרתי הייתה "ארוחת שישי". התחלתי לפרק את הפונקציונליות של הכלים, אבל להשאיר את הזהות שלהם. הם עדיין נראים כמו צלחות, קערות וכוסות, אבל חסרי תחתית ולכן אינם יכולים למלא את תפקידם. מבחינתי זו הייתה מטאפורה מאוד מדויקת לאובדן: כלפי חוץ הכל נראה שלם, אבל משהו מהותי חסר.

כשהתחלתי לבנות את ההצבה הבנתי באופן כמעט אינטואיטיבי שאני משחזרת את שולחן ארוחות השישי של המשפחה שלי: שש צלחות, שש קערות ושש כוסות, כמספר בני הבית שהיינו. בהמשך בחרתי שאחת הצלחות תהיה שונה ותייצג את אבא שלי. היא נשארה לא מזוגגת וגם שבורה, כדי להנכיח את החוסר. גם המפה הלבנה היא אותה מפה שנהגנו לפרוס בכל ערב שישי. כשסידרתי את הכלים על השולחן בתערוכה, פתאום הרגשתי את הזיכרון של הידיים שלי, שרגילות היו לערוך שולחן לשישה אנשים. באותו רגע הרגשתי שהעבודה יוצרת עבורי מעין סגירת מעגל. כאילו, לרגע אחד, אני מצליחה לערוך שוב את השולחן לכולנו.

עם הזמן הבנתי שהעבודה כבר לא עוסקת רק בסיפור שלי. אף שהיא נולדה מתוך האובדן האישי שלי, היא מדברת גם על כל משפחה שחוותה אובדן. אני חושבת שלכולנו יש "כיסא ריק" סביב שולחן כלשהו, וזו התקווה שלי, שכל מי שפוגש את העבודה יוכל למצוא בה גם את הסיפור שלו.

בשנה השלישית החלטתי שאני רוצה להפסיק ליצור על הנושא, אבל גיליתי שאני פשוט לא מצליחה לברוח ממנו. אז הבנתי שזה עדיין חלק ממני. באותה תקופה גם התחלתי להבין שאני לא רוצה להישאר רק בתוך הסיפור האישי שלי. הייתה לי משאלה שהעבודות שלי יצליחו לגעת גם באנשים שלא חוו את מה שאני חוויתי, שיראו בהן את עצמם ואת ההתמודדויות שלהם.

במקביל התחלתי גם לחקור את הנושא מבחינה אקדמית. באחד המחקרים בחנתי את ההשפעה של התאבדות אב על בנותיו הצעירות. ראיינתי חמש נשים שחוו אובדן דומה לשלי, וזיהיתי שוב ושוב מוטיבים של הסתרה, בושה, אשמה ובדידות, ולצדם גם אפשרות של צמיחה פוסט-טראומטית בשלב מאוחר יותר בחיים.

המפגש עם הנשים היה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שעברתי. במשך שנים חשבתי שיש משהו לא בסדר בי. דרך המחקר הבנתי שהתחושות האלה, קשות ככל שיהיו, הן תגובות אנושיות ונפוצות מאוד בקרב ילדים שאיבדו הורה להתאבדות. ההבנה הזאת לא העלימה את הכאב, אבל היא שחררה אותי מהמחשבה שאני לבד או שמשהו בי מקולקל.

הדבר שהיה עבורי אולי המשמעותי ביותר היה פשוט: הנשים שראיינתי הרגישו שמה שהיה יכול לעזור להן אז הוא שמישהו קרוב (במיוחד האם) יפתח איתן את הנושא באופן ישיר, ישאל אותן וייתן להן מקום לדבר. כמה שזה נשמע בסיסי, אצל חלק גדול מהן זה פשוט לא קרה.

היום, כשאני מסתכלת על הילדה שהייתי, אני בעיקר מרגישה חמלה. אני רוצה לחבק אותה ולהגיד לה שהיא לא לבד, ושכל מה שהיא הרגישה היה הגיוני. תחושת האשמה כנראה תמיד תהיה חלק ממני במידה מסוימת, אבל היום יש לי היכולת לזהות אותה, לתת לה מקום ולא לתת לה לנהל אותי. במובן מסוים, אני מרגישה שהיום אני המבוגר שהייתי כל כך צריכה כשהייתי ילדה.

גם במשפחה משהו השתנה. במהלך הלימודים, כשהתחלתי לחקור את הנושא ולשתף אותם בתהליך שעברתי, הרגשתי שאני רוצה לשמוע גם את הסיפור שלהם. קיימתי איתם שיחות ארוכות, ובפעם הראשונה דיברנו יחד בפתיחות על האובדן ועל ההשפעה שלו על כל אחד מאיתנו. הם הבינו עד כמה הרגשתי בודדה כילדה, ואני הבנתי שגם הם נשאו כאב גדול ולא תמיד ידעו איך לגשת אליי. אני מרגישה שהתהליך הזה שבר מחסום שהיה בינינו, והיום אנחנו מצליחים לדבר על אבא הרבה יותר בחופשיות, ברגישות ובקרבה. במחקר נוסף שקיימתי, שעוסק בביטוי עצמי באומנות בעקבות שכול מאובדנות, התמקדתי ביצירות אומנות של בני ובנות משפחה שאיבדו אדם קרוב בהתאבדות. המחקר בחן כיצד חוויית האובדן באה לידי ביטוי ביצירותיהם, וכיצד תהליך היצירה מסייע בעיבוד רגשי, בהתמודדות עם האובדן ובבניית משמעות מחודשת. במחקר ניתן לראות את האופן שבו יוצרים משתמשים באומנות כדי לבטא כאב וחוויות שקשה להביא לשיחה היום-יומית. החיבור בין המחקרים לבין הסיפור האישי שלי הוביל גם לפרויקט הגמר שלי, "בין האישי לקולקטיבי".

בשנה הרביעית בפרויקט הגמר יצרתי סדרה של אובייקטים מקרמיקה שעוברים תהליכים של שבר ואיחוי באמצעות חוטי תפירה, צמר וברזל. היה לי חשוב שהשברים יישארו גלויים. מבחינתי הם מסמלים את מה שקורה לנו אחרי שאנחנו עוברים אירוע מטלטל. אנחנו לא חוזרים להיות מי שהיינו לפניו, והשבר לא באמת נעלם. ההחלמה היא לא למחוק את העבר, אלא ללמוד לחיות איתו. התפירה מסמלת את הניסיון לאחות את מה שנשבר, בלי להעמיד פנים שהוא מעולם לא נשבר (על כל אחד מהאובייקטים מופיע משפט קצר באנגלית שמתאר אותם).

אף שהעבודות נולדו מתוך הסיפור האישי שלי, היה לי חשוב שהן לא יישארו רק הסיפור שלי. זו גם הסיבה שקראתי לפרויקט "בין האישי לקולקטיבי". הוא התחיל במקום הכי פרטי שלי, אבל ככל שחקרתי ופגשתי סיפורים אחרים הבנתי שהוא לא שייך רק לי.

בשנת הלימודים האחרונה הרגשתי שמשהו השתנה. הצלחתי ליצור עבודות שנולדו מתוך הסיפור האישי שלי, אבל כבר לא נשארו רק בו. הן פתחו שיחה רחבה יותר על כאב, החלמה, זיכרון והיכולת להמשיך לחיות לצד השברים שלנו. בשבילי, זאת הייתה אחת המתנות הגדולות ביותר שהלימודים נתנו לי. היום הוא חלק מתערוכת הבוגרים של אומנות במכללת סמינר הקיבוצים.

אחת הסיבות שחשוב לי לדבר על זה היום היא הרצון לפתוח שיחה. לא רק סביב התאבדות ואובדן, אלא סביב הדרך שבה אנחנו מתייחסים לאנשים שעוברים משהו שקשה לנו לדבר עליו. לפעמים אנחנו נמנעים כי אנחנו מפחדים לשאול, לא יודעים מה לומר או חוששים להכאיב. מה שלמדתי מהסיפור שלי ומהנשים שפגשתי הוא שלפעמים דווקא ההתייחסות, האמפתיה והשאלה הפשוטה יכולות להיות משמעותיות מאוד.

ואם הייתי יכולה להגיד משהו לשרון בת ה-12, הייתי מחבקת אותה ואומרת לה שהולכת להיות לה דרך לא פשוטה. שיהיו רגעים שבהם היא תרגיש לבד, שלא מבינים אותה ושאין תקווה. אבל הייתי מבטיחה לה שהיא תעבור את זה. שהיא תפגוש בדרך אנשים שיראו אותה באמת, שיאהבו אותה כפי שהיא ושיגרמו לה להבין שהיא לא מוזרה ולא לבד. הייתי אומרת לה שהכאב לא ייעלם, אבל שהיא תמצא דרכים להתמודד איתו, ושהוא יהפוך עם הזמן גם למקור של כוח, חמלה ויצירה.

במשך שנים הסיפור שלי היה עטוף בשתיקה. היום אני בוחרת לתת לו מקום. לא כדי שהטראומה תהיה כל מי שאני, אלא בדיוק להפך: כדי להראות שאפשר להכיר בשבר, לא להסתיר אותו, ולהמשיך לבנות לצדו משהו חדש.

אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה!
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו.
נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:

ער"ן - בטלפון 1201
סה"ר - בטלפון 055-9571399 או באתר
מוקד ערן לפניות מקוונות בוואטסאפ שמספרו: 052-8451201.