זכתה באליפות ברכיבה על סוסים כשהיא בחודש שמיני

מאז שהיא בת 7, מאיה מליניאק-קליין (30) מטבעון, רוכבת על סוסים. במרוצת השנים היא הפכה למשתתפת בולטת בתחרויות מקצועיות, מאמנת רכיבה ומנהלת מקצועית של חוות סוסים ביוקנעם המושבה. לאחרונה קטפה עוד שני תארים מרשימים במיוחד: אלופת ישראל ברכיבה אומנותית על סוסים (דרסז'), ואמא בפעם הראשונה. ולא רק זה: הזכייה באליפות הגיעה זמן קצר לפני הלידה.

"כל השנה אנחנו מתחרים ומדרגים אותנו", מסבירה מליניאק-קליין את עולם המושגים של תחרויות הרכיבה המקצועיות, "האליפות, שהיא התחרות החשובה ביותר, מחולקת לפי רמות - גיל, לאומיות ובינלאומיות, ושופטים מחו"ל מגיעים לצפות ולשפוט. אני התחריתי בשתי רמות שונות שנחשבות לבינלאומיות, ונמצאות רמת קושי אחת מתחת לזו שמתחרים בה באולימפיאדה. זה נקרא רכיבה אומנותית (דרסז') ברמת אינטרמידייט 1 ואינטרמידייט 2.

לדבריה, היתה לה התלבטות מאוד גדולה אם לקחת חלק בתחרות או לא: "הייתי כבר בסוף חודש שביעי, והכוונה הייתה להתחרות בשתי רמות עם שני סוסים - אתגר בתוך אתגר. יש היסטוריה של רוכבות מקצועיות שרכבו בהיריון, אבל בדרך כלל מפסיקים בשלב מוקדם יותר, אפילו אלופת העולם לפני כמה שנים, ג'סיקה ואן בראודה, רכבה בחודש שישי. היא ספורטאית על, אז אני הייתי בחשש אמיתי, אבל בסוף החלטנו ללכת על זה, וניצחנו – אני, הסוסים והילדה".

המשימה שמליניאק-קליין החליטה לקחת על עצמה הצריכה אימוני כוח מיוחדים ולא מעט הפעלת שיקולים: "זה דורש המון ליבה ועבודת אגן מאומצת. לא מובן מאליו בחודש שביעי, על גבול השמיני, ועם שני סוסים שהדינמיקה שלי איתם שונה לחלוטין", היא אומרת, "יש גם הבנה שלא אוכל לתת את ה-100% שלי, הרכיבה שלי יותר זהירה ולא גדולה ועצימה כמו שאני רגילה. היו רגעים שחשבתי שזה כבר לא יקרה, אבל דחפתי את עצמי עוד קצת. בסוס השני כבר הייתי די מותשת. היה גם רגע בתחרות שמצאו אותי שוכבת בין הסוסים על הרצפה עם הרגליים למעלה, רק כדי לתת קצת מנוחה לגב, שלא לדבר על השילוב של החום הישראלי במדים וגלי חום של הריון, וכמובן - האתגר שבלנעול מגפי רכיבה עם רגליים של אישה בחודש שמיני. בשאר הדברים הייתי מסודרת: הג'קט עלה בלי בעיה ומכנסיים הזמנתי מראש עם גומי מתרחב".

למרות החשש מליניאק-קליין החליטה לדהור קדימה: "בגדול, רופאים פחות ממליצים לרכוב בהיריון כי זה נחשב לספורט אתגרי ויש בו סיכונים", היא מבהירה, "אבל כאמור, רוכבות מקצועיות עושות את זה עד גבול מסוים. בכל שלב בדרך, באימונים, ברכיבה פרטית וגם בתחרות, סמכתי על עצמי ועל הסוסים שלי והפעלתי שיקול דעת. מצאתי את עצמי מוותרת על הדברים ונוקטת במשנה זהירות במצבים שלפני כן לא הייתי לוקחת בכלל בחשבון. פתאום היו סוסים שבחרתי לא לעלות עליהם או סיטואציות שבהן החלטתי לעצור ולרדת. רכבתי ממש עד השבוע של הלידה, אבל רק על הסוסה שלי, כי אני סומכת עליי ועליה. בחודש האחרון שחררתי את הגוף שלי ואפשרתי לו לבטא הריון. אפילו הבטן יצאה ממש מאוחר. עד אז הכל היה אסוף ומוחזק, כמו שאני רגילה באימונים. מה ששירת אותי בדרך לאליפות, פעל קצת נגדי בחדר לידה ולקח המון זמן עד שהתינוקת יצאה. היה קשה וארוך, אבל הצוות היה מדהים ועוטף והפך את החוויה לטובה. זה היה שיעור מעניין על עצמי".

גם מחדר הלידה, האם הטרייה המשיכה לנהל את החווה בשלט רחוק, והיא מבטיחה שברגע שתוכל היא חוזרת לסוסים, לשגרת האימונים ולתלמידות שלה: "בחווה אין הפסקות, אין חופשת לידה, היא לא מחכה לאף אחד. בעלי, ליחי, תיזז בין מחלקת היולדות לחווה, והתלמידות שלי עזרו כמה שאפשר, אבל ממש בקרוב אני והתינוקת מגיעות לשטח. וגם יש עוד משימה חשובה מאוד שאני צריכה לבצע. מאוד רציתי להיות בהריון במקביל לסוסה שלי, אבל זה לא צלח. אנחנו עובדים כרגע על חוויה דומה בשבילה, בשאיפה להפוך אותה לאמא גם כן בקרוב".