אני לא יודעת אם הצלחתי להיות אמא טובה. המקום היחיד בחיים שהרגשתי שווה היה העבודה

לבנת פורן היא אשת עסקים ממולחת וקשוחה. אם היא לא הייתה כזו, היא לא הייתה מצליחה להקים בגיל 45 את האימפריה שנושאת את שמה. היא גם אישה אמיצה; אם היא לא הייתה כזו, היא לא הייתה עוזבת עשור קודם לכן את הקיבוץ שבו חיה, ושממנו יצאה לדרך חדשה עם כיס ריק ושלושה ילדים שצריך לפרנס. אבל יש דברים שההתמודדות איתם היא מעבר לקשיחות ולאומץ.

לפני כשלוש שנים התאבד בנה הבכור של פורן, אור. הוא היה בן 40, דמות מוכרת במאבק למען זכויות חולי הסוכרת בישראל, ואדם שהתמודד עם התמכרות ודיכאון. כשאני שואלת עליו בפעם הראשונה, עיניה נמלאות דמעות ובקול שבור היא אומרת, "כאב לב גדול. הוא היה הילד הכי מושקע שלי, השקעתי בו את כל מה שידעתי ויכולתי כי הוא היה הראשון. הוא היה ילד מחונן, כבר מילדות הייתה נוכחת בו גאונות. בגיל 3 וחצי הוא שאל אותי מה יקרה לכוח המשיכה אם כדור הארץ יפסיק להסתובב, את מבינה? פחדים בגיל כזה הם מהאריה שמתחת למיטה או מהמפלצת שבארון, וזה מה שהעסיק אותו. אבל היה לו גם קשה חברתית, היה פער מאוד גדול בין השכל שלו לבין ההתפתחות הרגשית".

אור, שהיה עילוי בבית הספר, השלים תואר ראשון בעודו בתיכון ובגיל 16 כבר עבד בחברת הייטק. "הוא היה כוכב, אבל כל השנים היו לו בעיות חברתיות במקומות העבודה, ביכולת שלו להסתדר עם אנשים, ולאט-לאט הוא התחיל לדעוך", מספרת פורן. "בשלב מסוים הוא התחיל להשתמש בסמים קלים, רק שהסמים הקלים האלה לא כל כך קלים. אתה מתמכר אליהם ולא יכול בלעדיהם, ובשלב מסוים אתה כבר צריך דברים נוספים. אז הוא התחיל לקחת פטריות הזיה, כי פטריות זה נורא בריא, זה טבעוני. והוא פשוט איבד את זה לגמרי".

הוא חי בבית?
"לא, הוא היה הייטקיסט עם שכר של הייטקיסט. הייתה לו דירה משגעת בתל אביב, הכל עבד, אבל נפשית ורגשית הוא התמוטט, נכנס לפסיכוזה ואושפז כמה פעמים. אחרי האשפוז האחרון הוא טס לכפר גמילה בתאילנד, ומבחינתנו אחרי כמה חודשים הוא יצא מזה והיה צריך לחזור לארץ. כבר דובר איתו על שלבי היציאה מהכפר, כל מה שנשאר לו היה לארוז מזוודה ולעבור לצד השני של השער, ואז אור החליט להתאבד. הוא פשוט הרגיש שאין סיכוי שיהיה לו טוב, שהוא לא יצליח".

איך גיליתם את זה?
"היינו בחופשה משפחתית וקיבלתי הודעה מפייסבוק שאור ממנה אותי לאחראית על העמוד שלו אם יקרה לו משהו. הרגשתי שמשהו לא בסדר, התקשרתי לכל מי שאני יכולה בכפר. אמרו לי שהוא ישן והכל בסדר, ואני התעקשתי שיבדקו. הם נכנסו לחדר שלו, והוא באמת ישן, רק שנת נצח".

אני הרבה יותר טובה כסבתא

האימהות, אומרת פורן בת ה-67 בגילוי לב יוצא דופן, לא הייתה עבורה אינסטינקטיבית. היא נולדה וגדלה בקיבוץ צובה, להורים שלדבריה נטשו אותה; כשהפכה בעצמה לאמא השתדלה להשאיר מאחור את החוויה שעברה כבת, אבל לאנשים הרי קשה להשתחרר ממה שהם מכירים.

"מאוד רציתי להיות אמא טובה", אומרת פורן. "האם הצלחתי? אני לא יודעת. כשאת באה מתוך רִיק הורי, אין לך יסודות נכונים לבנות עליהם. את צריכה לבנות הכל מאפס, ולבנות הורות זה לא פשוט. לא ידעתי מה זה משפחה, מה זה לחיות ביחד. דברים שהם אל"ף-בי"ת בחיים של כל בן אחד, ולי הם לא היו. אז נורא ניסיתי, הלכתי לסדנאות ולאדלר וקראתי אנציקלופדיות של הורות והכל, אבל זה לא באמת בא לי טבעי".

היית אמא נוכחת?
"אני חושבת שהייתי מחויבת יותר לקריירה מאשר לבית. גם בסידור המשפחתי שלנו הסיכום היה שבעלי הוא יותר הביתי ואני יותר המפרנסת. אני לא ידעתי מה זה בית, וזה מאוד עיצב את האימהות שלי".

יש בך תחושת אשמה על מה שקרה לאור?
"מאוד. מצד אחד, עשינו באמת כל מה שיכולנו. מצד שני, זה הילד שלך ולא הצלחת להציל אותו. את אמא, היית צריכה להציל אותו, ולא הצלת. אבל מהיום שזה קרה, בעלי ואני אמרנו שאנחנו ממשיכים לחיות. אנחנו שמים לנגד עינינו את ילדינו החיים ואת נכדינו, ולא נצנח. החיים ינהלו את חיינו, לא המוות. זה היה בשמחת תורה, בדיוק שנה לפני 7 באוקטובר, ובינתיים אנחנו מצליחים לעמוד בהבטחה שלנו, אבל תקופת המלחמה עשתה לי בלגן נוראי. כל המוות הזה של ילדים שרק רצו לחיות ערבב אותי באופן מאוד רציני".

סיפרת שביום עצמו הרגשת משהו, אבל חשבת שזה עלול לקרות בתקופה שקדמה להתאבדות?
"לא, דווקא הייתי בתחושה שניצחנו. רק כשהגיע העדכון מפייסבוק הבנתי שמשהו לא בסדר".

פורן מקפידה להזכיר כי אור, שבעצמו סבל מסוכרת נעורים, השקיע את חייו בסיוע לחולים. "הוא הוביל מאבק לטובת חולי הסוכרת בוועדות הרפואיות בכנסת, בזכותו אישרו בפעם הראשונה בישראל שימוש בלבלב מלאכותי. זה אושר בארבעה שלבים, והוא עוד היה בחיים בשניים הראשונים".

מייחסים לו את זה?
"כל מי שמכיר ויודע מייחס את זה לו".

על ההתמכרות שלו לסמים ידעת בזמן אמת?
"זה היה בשבע השנים האחרונות לחייו, וכמובן שהיו לזה סימנים, אבל לא ידענו עד כמה זה קשה וגם לא היה לנו מה לעשות. כשדיברנו איתו זה לא עזר. הוא לא הסכים להתאשפז. בעצם, יכולנו להתחיל לטפל בו בפעם הראשונה רק כשהוא היה בפסיכוזה, כי אשפזו אותו. באשפוז האחרון הצלחנו אפילו להבהיר שיש לו שתי אפשרויות: להישאר באשפוז או לטוס לגמילה בתאילנד. ככה הבאנו אותו לגמילה".

השתנית בעקבות מה שקרה לו?
"כשבן אדם נעלם לך, יום אחד הוא קיים ויום אחד הוא לא קיים, אז אתה מבין את נזילות החיים. אני הרבה יותר עושה דברים כאן ועכשיו, מבינה שכל יום שאני לא מנצלת עם הנכדים שלי ונהנית איתם – הם גדלים, וזה יום אבוד".

להיות סבתא כבר בא לך טבעי?
"בתחושה שלי אני הרבה יותר טובה כסבתא משהייתי כאמא, אני מתמוגגת מהתפקיד הזה והדבר שהכי חשוב לי זה הנכדים והנכדות. אנחנו המון ביחד, זה התענוג של חיי. אחר כך נמצאת החברה שלי, שגם היא המשפחה שלי. הקמתי אותה מאפס, היום אנחנו כבר 150 עובדים, והרבה מהם נמצאים איתי כבר מההתחלה".

אותי אף אחד לא ראה

ההתחלה של פורן עצמה הייתה מורכבת. כמו רבים מבני דורה שגדלו בקיבוצים, גם היא נושאת עד היום צלקות מחוויית הלינה המשותפת, הרחק מההורים. אלא שבמקרה שלה הייתה גם התמודדות אחרת. "הייתי ילדה מנודה", היא אומרת. "המשפחה שלי לא הייתה מהחזקות בקיבוץ, כי הוא היה של פלמ"חניקים. מי שלא היו – רק הזדנבו, והמעמד שלהם היה בהתאם. אבא שלי גם לא היה אדם בריא מספיק בשביל לעבוד בחקלאות, והוא היה איש קשה, אז הכל השפיע".

מה את זוכרת מהלינה בבית ילדים?
"המרחק הרגשי מההורים היה בלתי נסבל, לא היה אף אחד עבורי. אומרים שכל ילד צריך מבוגר אחד שיראה אותו, ואותי אף אחד לא ראה. הייתי זנוחה, מוזנחת, בודדה. הרבה ילדים מספרים שהם היו קופצים מהחלון בלילה ורצים לחדר של ההורים, וגם אני לילה אחד קפצתי מהחלון. הייתי בת 3 וחצי או 4, ורצתי מרחק של בערך חצי קילומטר. היה מפחיד מאוד וקר, וקולות של תנים וכלבים, ואני יחפה על מדרכת בטון שהקפיאה לי את הרגליים. דפקתי על הדלת של ההורים, והם לא ענו. ראיתי את הצללית של אבא, והוא צעק לי לחזור לגן כמו שבאתי. אפילו לא פתחו את הדלת. היו הורים שבמצב הזה כיסו את הילדים בשמיכה ולמחרת החזירו אותם לגן, ואצלי כלום. בבוקר מצאו אותי ישנה על הדשא מול הבית, מחובקת עם כלב. כנראה מחום הגוף שלו ניצלתי, כי אחרת הייתי קופאת למוות. זו האטימות הרגשית שגדלתי בה. לא התמזל מזלי".

כעסת עליהם?
"כעסתי. בשלב מסוים הפסקתי לכעוס, אבל לא ראיתי בהם הורים, לא נוצרה קרבה. רק אחרי שהם נפטרו למדתי לנקות את הכל וגם איפשהו לסלוח. כל אחד עושה מה שהוא מסוגל לעשות, והם כנראה לא היו מסוגלים".

זה היה רק מולך או גם מול האחים?
"אנחנו שלושה, אני האמצעית. שלושתנו עם תסכולים מאוד גדולים, אבל כל אחד זה סיפור אחר. במשפחה את אמא שונה לכל אחד מהילדים. יחד עם זאת, כנראה שזה מה שיצר את העוצמות והחוזקות שלי היום, את זה שאני נלחמת ולא מוותרת. כבר בגיל 16 וחצי מרדתי בהכל, בכולם. עזבתי את בית הספר, עשיתי שנת שירות והתגייסתי. רק אחרי שנולדו לי שני בנים החלטתי שאני מתחילה לעשות בגרות, אחר כך פסיכומטרי ואחר כך אוניברסיטה. למדתי כלכלה ומנהל עסקים, תואר ראשון ושני שסיימתי בהצטיינות, והרגשתי שנולדתי מחדש. שנכנסתי לבנת אחת, ויצאתי לבנת שונה לגמרי".

בשנת 2000 החלה פורן לעסוק בתחום של מימוש זכויות רפואיות. את חברת לבנת פורן הקימה ב-2003. "הרבה חושבים שאני המצאתי את התחום, אז לא. התחום היה קיים, קטן ונישתי. אני בעצמי עבדתי במקום שעסק במימוש זכויות, וכשהיו שינויים בחברה החלטתי לעזוב. זה מקום שהייתה לי ביקורת עליו, וכעבור איזה זמן החלטתי להקים חברה משלי וידעתי בדיוק איך אני רוצה שתתנהל. בגיל 45 פשוט שכרתי משרד, עם הספקים הראשונים ישבתי על השטיח כי לא היו כיסאות".

חתיכת הימור לקחת.
"גם כשעזבתי קיבוץ בגיל 35 עם שלושה ילדים ובלי שקל בכיס – ולהפך, עם חובות לקיבוץ ובלי שום תמיכה מההורים שלי או של בעלי – זה היה אומץ, או אולי טיפשות. בסוף אני לא יכולה להגיד שהייתי טיפשה, כי עשיתי משהו שהצליח, אבל אפשר היה גם לא. עזבתי את החברה שעבדתי בה בדיוק כשהתפוצצה בועת ההייטק, אלפי אנשים חיפשו עבודה. אבל בעלי כל הזמן אמר לי, 'מה את הולכת לעבוד בשביל אחרים? תעשי את ההישגים לביתך'. הקשבתי לו והתחלתי לחפש משקיעים".

ומצאת?
"כל אדם שנפגשתי איתו אהב את הרעיון, אבל תמיד קיבלתי תשובה שלילית כי חשבו שאני מגזימה עם הנתונים בתוכנית העסקית. בסוף החלטתי להיות המשקיעה של עצמי, אבל לא היה לי כסף ופחדתי נורא ללוות מהבנק, אז לוויתי מאחי שגר בארה"ב. אמרתי לו, 'קח בחשבון שיכול להיות שאני לא אוכל להחזיר לך, אז תלווה לי סכום שאם אני לא אחזיר, הוא לא ימוטט אותך'. לימים הוא אמר לי שחבל שהוא רק הלווה ולא נכנס כמשקיע".

הלקוחות שלנו זה לא אנשים חלשים

את בעלה, אבנר, הכירה פורן כששניהם שירתו בצבא. הם התחתנו כשהוא היה בן 22 והיא בת 23. "הוא מושבניק, אז הוא עבר בכל מיני ענפי חקלאות ועבד גם במפעל של צובה כשגרנו שם, אבל בעצם כל השנים הוא התנהל כאילו תפקידו לתמוך בי כדי שאתקדם", היא אומרת. "כשהתחתנו הוא הציע לי הסכם: 'את רוצה ללכת ללמוד, תלמדי. רוצה קריירה, תעשי קריירה. אני רק מבקש דבר אחד: כשנהיה גדולים, אני רוצה לשבת רגל על רגל ולא לעשות כלום'. הוא עמד בחלקו, תמך בי ולקח את התפקיד ההורי בבית, וגם אני עמדתי בחלקי, אז היום הוא לא עושה כלום. כן הייתה תקופה שהוא עבד איתי, היה כמו האבא של החברה, והיום אני קוראת לו סמנכ"ל לעניינים מיוחדים. כשצריך משהו, הוא מתגייס".

חברת לבנת פורן והסלוגן שלה – "חלית? נפצעת?" – הם כבר מיתולוגיה ישראלית. "הפרסום והשיווק היה נכון וזה פשוט הצליח", אומרת המייסדת והיו"ר.

חלק מזה היה לשים בפרונט אותך ואת שמך?
"זה היה רעיון של משרד הפרסום. הם אמרו שאני משדרת עוצמה, אימהיות ואכפתיות, ושזה מה שהעסק צריך לשדר. בהתחלה לא הבנתי מה הם רוצים ממני, אבל בסוף הם צדקו. הרי 'חלית, נפצעת' הפך למטבע לשון. זה גם הביא דברים פחות טובים, כי יש אנשים שאומרים 'מה זה האישה החזקה הזאת?' ומנסים לצמצם".

לצמצם איך?
"למשל, בכנסת ישבו וחשבו איך לצמצם את היכולת שלנו לעזור לאנשים. חוקקו חוק שגרם לזה שחלק מהאנשים שצריכים את עזרתנו לא יכולים לקבל אותה. אמרו שהלקוחות שלנו הם אנשים חלשים, ולכן צריך להגן עליהם מפני אנשים חזקים ונשים חזקות כמו לבנת פורן. הם גם קראו לזה 'חוק לבנת פורן'".

לא ברור אם המחוקק פעל מהמניעים שמייחסת לו פורן, אבל ב-2015 אכן נכנס לתוקפו החוק שמגביל את העמלות שחברות למיצוי זכויות רפואיות רשאיות לגבות מלקוחותיהן. "התקופה שחגגו עלינו בכנסת הייתה מאוד קשה לי", אומרת פורן. "אחרי דיונים שם הייתי הולכת הביתה ושמה את הראש בכרית, את מביאה את זה הביתה. אבל היום אני מסתכלת על הכנסת ולא מתפלאת, זה פשוט מוסד שלא ייאמן. אני לא מדברת ימין או שמאל, אני מדברת על כולם. אולי פה ושם נמצא צדיק, אבל בגדול הם מסתכלים על אינטרסים אישיים שלהם ושל המפלגה שלהם, והציבור לא מעניין אותם".

אבל אמרת בעצמך, הטענה של יוזמי "חוק לבנת פורן" הייתה שעשית כסף על חשבון אנשים חלשים.
"בואי נעמיד דברים על דיוקם, אני עשיתי הרבה כסף בשביל האנשים האלה. מעבר לזה, הלקוחות שלנו זה לא אנשים חלשים, כי אנשים חלשים הולכים ללשכת הרווחה. אלינו מגיעים אנשים שעבדו רוב חייהם, שהיו אפקטיביים וחיוניים. וכמו שאתה קונה שירות כשאתה לוקח משכנתה, גם פה אתה קונה שירות. האוכלוסיות היותר מבוססות רגילות לקנות שירות, ולכן הן באות אלינו. זה נורא שמציגים אותנו כמי שמנצל את הציבור או פוגע בציבור".

מי מציג אתכם ככה?
"אנשים בתקשורת, כל מיני אנשי כוח. היום כל אחד שרוצה להתבלט במשהו הוא אביר זכויות האזרח, ודבר ראשון הוא צריך להקטין את לבנת פורן. אבל לפני לבנת פורן אף אחד לא ידע מה זה מימוש זכויות רפואיות. יש כאלה שחושבים שאנחנו ממציאים מחלות, אבל אני לא יכולה להמציא מחלות לבן אדם, אני רק יודעת להציף את המחלות. אנחנו יודעים להגיש את הדברים נכון לביטוח לאומי כדי שהאדם יקבל מה שמגיע לו, זו המומחיות שלנו".

יש תחושה שהתחום הזה הפך לטריטוריה של עורכי דין.
"אצלנו אין אפילו עורך דין אחד. רוב עורכי הדין שיש היום בתחום עוד לא נולדו כשאני הקמתי את החברה, אני יצרתי להם שוק והם נגסו בו. אבל אני חושבת שיותר נכון שגוף רפואי יטפל בנושאים האלה, כי מה עורך דין מבין ברפואה".

כלכלית נפגעתם משמעותית מהכניסה של עורכי הדין לעולמות האלה?
"החברה מצליחה מאוד, עם סניפים בכל הארץ, אז הכל בסדר. גם אם לעורכי הדין יש את הנתח שלהם, ולחברות אחרות יש נתח משלהן. זה לא מעניין אותי".

ההצלחה גבתה ממך מחירים ברמה האישית?
"חלק מהאנשים מאוד אוהבים אותי ורואים בי דמות שמקדמת את האינטרסים של הציבור, ויש כאלה שמפתחים אליי רגשות שליליים. עם זה מאוד לא נעים לי, כי אלה רגשות לא מוצדקים, אבל אני גם יודעת שהם פיתחו אותם כלפי תמונה בשלט חוצות או פרסום בעיתון. לא כלפיי".

בגילי כבר חושבים על הסוף

פורן אולי לא משתמשת בביטויים כמו הגשמה עצמית, אבל החברה שהקימה היא בשבילה תיקון. "המקום היחיד בחיים שהרגשתי בו שווה היה העבודה, הקריירה, ועוד קודם האוניברסיטה", היא אומרת. "במקומות האלה קיבלתי באמת תעצומות ופידבקים לעצמי, אז אליהם נמשכתי. גם אם זה יצר תסכולים אצל הילדים שלי".

זאת בוודאי עבודה תובענית, פיזית וגם נפשית. עד כמה זה השתלט לך על החיים האישיים?
"אני ניהלתי את המערך ולא טיפלתי בלקוח, אז עליי זה לא השתלט. כן עבדתי מאוד קשה, אבל אני סוס עבודה. בשבילי לעבוד מ-6 בבוקר עד 12 בלילה זה לא דבר זר".

את כבר חושבת על היום שאחרי?
"בגילי כבר חושבים על הסוף, יום אחד אני יכולה להתאדות מהעולם, אז עשיתי מה שצריך כדי שהחברה תוכל לתפקד גם בלעדיי".

מישהו מבני ביתך נכנס לעסק?
"לא חשבתי שזה מתאים. היום בן אחד כבר לא בחיים, אחד הוא דוקטור לפיזיקה ועובד בהייטק, והשלישי הוא מהנדס מחשבים עם סטארטאפ משלו".

לא חשוב לך שמישהו מהמשפחה ימשיך את העסק שקרוי על שמך?
"העסק זה הבייבי שלי, אבל אני לא חושבת שהעבודה הזו נכונה לבנים שלי. החברה היא גם מאוד נשית, ואני מאוד מאמינה בכוח הנשי. אז יש לנו מנכ"לית וסמנכ"ליות".

בנית אימפריה, את לא רוצה שהיא תישאר במשפחה?
"זה יישאר במשפחה, הם רק לא ינהלו אלא יהיו בדירקטוריון".

דיברת על הגיל. איזו מורשת את משאירה אחרייך? מי זאת באמת לבנת פורן?
"אני כמו כל אחד אחר, וכל מה ששמים לי על הכתפיים הוא באמת לא אני. אני אדם פשוט, ולמי שהכסף שלי מעניין אותו אני יכולה להגיד שאותי הוא לא מעניין. אני קיבוצניקית בנשמתי, זה לא פקטור בחיי בכלל. בשבילי כסף הוא תוצאה: אם עשיתי טוב, הוא מגיע. הוא כן מאפשר רמת חיים, אבל הוא לא מטרה בחיי, לא מנהל אותי ולא מרגש אותי. זה כלום".

מה כן חשוב לך?
"חשוב לי להנציח את אור, חשוב לי לעשות טוב וחשוב לי לקדם נשים. לכן הקמתי חברה לזכרו של אור, פרויקט של אוכל לסוכרתיים במשותף עם חברת 'פודי', וגם נתתי חסות לקבוצת כדורסל הנשים הפועל לב ירושלים. אנחנו גם מקימים אפליקציה שנקראת 'מישהי לקפה', שמטרתה להפגיש נשים ולהרחיב את מעגל ההיכרויות שלהן. אישה עם אישה, לשבת לכוס קפה, לדבר. אני מקווה שבאפריל היא כבר תהיה באוויר. זו עשייה שלא למטרות רווח, לזכרו של בני".