מה משפיע על הילודה בישראל? הכל וכלום - הנתונים המדהימים

התפיסה השולטת בנוגע לשוק ההון קובעת שבטווח הארוך הוא תמיד שואף לעלות. היא מבוססת על נתונים שמרחיקים עד המאה ה-19, ומציגים איך פעם אחר פעם, לא משנה כמה גדולים המשברים שהגיעו בדרך, הכיוון של השוק היה תמיד במגמת עליייה. כשקיבלנו מרשות האוכלוסין וההגירה את נתוני הילודה בישראל מאז קום המדינה, קשה היה להימנע מההשוואה בינם לבין המגמה של שוק ההון. 

חשוב לסייג: ישראל קיימת רק 77 שנים. מבחינה סטטיסטית זאת לא תקופה ארוכה במיוחד, אבל היא נבחנת ביחס למדינה לא שגרתית. כמות האירועים, המשברים והשינויים שעברה ישראל בפרק זמן של שלושת רבעי מאה יכולה להכיל אירועים של מאות שנים במדינות מקבילות. דווקא בגלל גודש האירועים הזה, בולטת עוד יותר העובדה שהחברה הישראלית בוחרת בילודה בטוב וברע, כדרך התמודדות עם אסונות ומשברים או כביטוי של צמיחה ושפע. 

1948-1955: ממלחמת העצמאות ועד העליות הראשונות

היישוב היהודי שהפך למדינה ב-1948 הבין היטב את ההכרח לגדול במהירות. אם בשנת הקמת המדינה נרשמו מעט יותר מ-25 אלף לידות, בתוך שלוש שנים בלבד נרשם גידול של יותר מ-100% במספר התינוקות החדשים, שהגיע ל-52,773. הזינוק הזה נבע כתוצאה מגלי ההגירה הראשונים לישראל מאירופה וצפון אפריקה בעקבות הכרזת המדינה, חלק גדול מהם היו משפחות צעירות שהובילו את הגידול בילודה. 

אלמנט חשוב נוסף בילודה היה הציווי שחשו שורדי השואה להקים משפחות, להשתקם ולהבטיח את המשך עתידו של העם היהודי. עם התייצבות המדינה החדשה ותחושת אופטימיות בעקבות הניצחון במלחמת העצמאות, נוצר גידול זינוק בילודה שנעצר לקראת 1954. הגידול העצום באוכלוסייה בזמן קצר איים להכריע את התשתיות של המדינה הצעירה. המחסור בדיור, משטר הצנע והמשך המתיחות הביטחונית הובילו לירידה הגדולה ביותר שנרשמה בנתונים: 7.5% בין כמות הלידות ב-1954 לזו של 1953. הדעיכה נעצרה מהר מאוד וכבר ב-1955 חזרנו כמעט לאותה כמות לידות של 1953.

1961-1971: מקצבאות הילדים ועד אופוריית ששת הימים

עם תחילת שנות ה-60 יצאה ישראל מהמיתון הכלכלי המשמעותי הראשון שלה. ב-1959 אישרה לראשונה המדינה קצבאות ילדים, שנועדו לתמוך במשפחות ברוכות ילדים, על פי קריטריונים של מספר הילדים, מצבם התעסוקתי של ההורים ושירותם בצבא. בתחילה הקצבאות ניתנו רק החל מהילד הרביעי במשפחה ואילך, אבל עם התגברות הביקורת הציבורית, הורחבו הקצבאות לכלל הילדים במשפחה. 

המדיניות הזאת העניקה תמריץ כלכלי לילודה והזניקה את כמות הלידות מ-58,171 ב-1959 (השנה הראשונה לקצבאות הילדים) ל-69,392 ב-1965 - גידול של יותר מ-17% בתוך שש שנים בלבד. הבייבי בום הבא נבע מאופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים. המורל הגבוה הוביל לעלייה של 8% בילודה בשנה שאחרי המלחמה, והמשיך לטפס ב-15% נוספים עד 1971 עם הגעתו של גל העלייה הראשון מברית המועצות. 

1973-1984: ממלחמת יום כיפור ועד המהפך הפוליטי 

המלחמה הקשה ביותר שידענו עד 2023 הסתיימה בהתפכחות אדירה, תחושות קשות ומספרי הרוגים עצומים. אך בעוד הביקורת האזרחית נגד השלטון הובילה את הדרישה לתיקון, הסולידריות הישראלית הובילה דווקא לבייבי בום חדש. הממשלה העניקה קצבאות מיוחדות לפדויי השבי, ואוכלוסיית ישראל צמחה בכמעט 5% ב-1974. אפילו משבר הנפט של אמצע העשור לא האט את המשך הגידול בלידות. 

עם עלייתו של הליכוד במהפך של 1977 נרשמה ירידה די נדירה בכמות הלידות בשיעור של כ-3.5%. חוסר הוודאות הפוליטית הצטרף לעננה כלכלית כבדה שהצטברה מעל ישראל. האינפלציה זינקה ב-100% עד 1979 והשפיעה על המוטיבציה של משפחות צעירות להגדיל את המשפחה. גורם נוסף שהאט את קצב הילודה הייתה המגמה העולמית שהגיעה גם לישראל, עם דרישה חזקה לשילוב נשים בשוק העבודה. בשנים הבאות של מה שזכה לכינוי "העשור האבוד" נוצרה סטגנציה בילודה. 

1990-1996: מהעלייה הגדולה מברית המועצות ועד הסכמי השלום

תוספת של כמיליון עולים חדשים שינתה באופן דרמטי את הדמוגרפיה הישראלית. חלקם המכריע של העולים הגיע ממדינות ברית המועצות לשעבר, אבל תחילת העשור הביא כלל גם את מבצע שלמה, שהביא לישראל כ-15 אלף מיהודי אתיופיה. שתי העליות אופיינו ברוב של משפחות צעירות, שהשפיעו באופן כמעט מיידי על בייבי בום חדש בעשור האחרון של המילניום. אם ב-1990 נרשמו כ-105 אלף לידות בישראל, ב-1996 עמד המספר על 122,448 - זינוק של כ-15%. 

גורם חשוב נוסף בעידוד הילודה הוא האופטימיות שהביאו איתה הניינטיז בתחילתם. מלבד התמורות הטכנולוגיות והגלובליזציה ששיפרו את איכות החיים, ישראל חתמה על הסכם השלום עם ירדן ועל הסכמי אוסלו, שיצרו ציפייה לביטחון וליציבות. גם התנפצות התקווה עם גל פיגועי הטרור של אמצע העשור לא האטו את קצב הילודה. 

2000-2019: מההייטק ניישן ועד עידן נתניהו 

על אף התפרצות האינתיפאדה השנייה והתפוצצות בועת הדוט-קום, הילודה בישראל המשיכה בקצב עלייה עקבי לאורך העשור הראשון של המילניום החדש. ההתאוששות הכלכלית בממשלת שרון, ההתנתקות מרצועת עזה ושורה של תהפוכות פוליטיות (השבץ שבו לקה שרון, שהוביל להחלפתו באולמרט, שהוביל לפעם הראשונה בתולדות המדינה שראש ממשלה נשלח לכלא, האשמתו באונס ומאסרו של הנשיא קצב) לא הובילו להיחלשות בילודה אפילו לשנה אחת. 

תחילת עידן נתניהו השני ב-2009 סימן גם עשור של יציבות ביטחונית יחסית (שבדיעבד תכשיר את מה שיגיע אחריה), שהובילה להגדלה בהשקעות בישראל, עלייה ברמת החיים ואיתה המשך העלייה גם בקצב הילודה. שני העשורים יסתיימו באירוע שיסמן את בואו של העשור המטלטל בתולדות המדינה: מגפת הקורונה שהתפרצה לראשונה בישראל בסוף העשור הקודם.

2020 -היום: מהסגרים ועד ה-7.10

2020 הביאה איתה קיטון נדיר בקצב הילודה בהשוואה לשנה הקודמת, אך כמו בכל המקרים הקודמים גם הפעם העיכוב היה קצר מועד. הסגרים הובילו לבייבי בום חדש עם גידול של כ-5% במספר הלידות ב-2021. זה היה הזינוק המשמעותי האחרון בקצב הילודה, שכן בפעם הראשונה מאז קום המדינה - קצב הילודה החל להתיישר עם צבר האירועים המשוגע של ישראל. חמש מערכות בחירות, הפיכה משטרית, הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה ומלחמה של שנתיים שאיש אינו רואה את סופה, הובילו לכך שבארבע השנים האחרונות נתוני הלידה נמוכים מאלו של 2019. 

"יש שני מדדים עיקריים שלפיהם אנחנו מודדים ילודה: רמת חיים ואופטימיות", מסביר פרופסור סרג'יו דלה-פרגולה, לשעבר ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, וכיום פרופ' אמריטוס. "במשך כשלושה עשורים, מאז היציאה ממשבר האינפלציה באמצע שנות ה-80 ועד תחילת העשור הקודם, הייתה אופטימיות לגבי מצבה של המדינה. היא התכתבה עם רמת החיים שעלתה כתוצאה מהצמיחה הכלכלית של ישראל. שני הדברים יחד הובילו לגידול בילודה.

בישראל, בשונה ממדינות אירופה, הכנסה פנויה מופנית להגדלת המשפחה. אם יש לי יותר כסף, יש יותר סיכוי שאעשה יותר ילדים. זאת הסיבה לכך שגם כיום הילודה בישראל גבוהה ביחס למדינות אירופה, אבל בהחלט מרגישים בצמצום. וכמו שזה נולד כתוצאה מאופטימיות ומצב כלכלי משופר, כיום ישראל נמצאת במצב שבו קשה מאוד להיות אופטימי, ולא פחות קשה להחזיק את רמת החיים הנוכחית". 

למה דווקא עכשיו ניכרת ירידה, ולא במלחמות או במשברים כלכליים קודמים?
"ילודה לא מתחילה ונגמרת במספר הלידות המוחלט. יש מדדים חשובים כמו ממוצע הילדים השנתי, שיעור הפריון ופרמטרים נוספים שמאפשרים לנו לקבל תמונה ברורה לגבי מצב הילודה. באופן טבעי כשאוכלוסיית המדינה גדלה, גם כמות הלידות גדלה ביחד איתה. עם זאת, ישראל ידעה שתי תקופות ארוכות של גידול בלידה: מ-1948 ועד סוף שנות ה-70 ומאמצע שנות ה-80 ועד העשור הקודם. הגל הראשון נבע מהכרח. הגל השני נבע מבחירה: אנשים חיו טוב יותר ולכן רצו יותר ילדים. 

"את המשבר הנוכחי נוכל לבחון רק בעוד כמה שנים, אבל יש הלימה מאוד ברורה בין מדד האושר של הלמ"ס לבין כמות הלידות. הנתון של ישראל אומנם גבוה ביחס למדינות אחרות בעולם, אבל בשנים האחרונות ניכרת ירידה שמקבילה לירידה בילודה. זה מחזק את ההסבר שככל שאנחנו מרגישים פחות אופטימיים, אנחנו עושים פחות ילדים". 

יכול להיות שקצב גידול האוכלוסייה קשור בכלל בחברה הערבית והחרדית? 
"בניגוד למה שחושבים, יש נרמול של ילודה גם בחברה הערבית וגם בחברה החרדית. הכל יחסי כמובן לגודל הילודה שהיתה שם קודם. אם במגזר החילוני ירדו לצורך הדוגמה מ-2.5 ל-2 ילדים בממוצע למשפחה, אז במגזר החרדי זה ירדה משבעה ילדים לשישה או חמישה. כנ"ל במגזר הערבי: אנחנו רואים התייצבות מאוד ברורה כלפי מטה בעשורים האחרונים, שכמובן עדיין גבוהה ביחס למשפחות במדינות המערב, אבל נמוכה מכמות הלידות של משפחה ערבית קודם לכן".

כמה נכונות ההצהרות על בייבי בום בעקבות המלחמה הנוכחית?
"אני חוזר ואומר מאז תחילת המלחמה שאין שחר לדברים. בייבי בום הוא תופעה שאפשר למדוד רק במרחק זמן, אין דרך להגדיר בייבי בום בזמן אמת. במצבה הנוכחי של המדינה גם אין היתכנות לכך: אין ביטחון כלכלי, אין ביטחון באופן כללי, יש תחושה כוללת של דכדוך, אלה לא תנאים שבהם נוצר בייבי בום". 

יכול להיות שסיום המלחמה יוביל לשינוי ברמת האופטימיות וגם בילודה?
"הכל תלוי במצב שיהיה כאן ביום שאחרי. אם ישראל תיקלע למשבר כלכלי בעקבות המלחמה, לא נראה עלייה בילודה. הפרמטר השני הוא התחושה שלנו כלפי העתיד: אם היא תהיה תחושה של חוסר תקווה וחוסר באופטימיות, הדברים האלה ישפיעו באופן ישיר על הילודה".