המילואימניקיות עם הסוכריות בכיס: הסבתות שחזרו לחזית הרווחה

בזמן שחצי מדינה לובשת מדים, יש חזית נוספת, שקטה יותר אך בוערת לא פחות: החזית החברתית. אלפי משפחות שפונו מבתיהן, ילדים שראו את הבלתי יאומן וקשישים שנותרו ללא רשת ביטחון, זקוקים ליד מכוונת בתוך הכאוס. מי שהתייצבו למשימה הן דווקא אלו שכבר חשבו שהן תלו את המפתחות: עובדות סוציאליות בפנסיה, עצמאיות מהקליניקות הפרטיות ושכירות ותיקות.

תחת יוזמה של משרד הרווחה והביטחון החברתי, בשיתוף המרכז להעצמת האזרח, הוקם "המילואים החברתי" – כוח משימה של עשרות אנשי מקצוע מנוסים שתגברו את הרשויות המקומיות ואת מרכזי המפונים בתל אביב, ירושלים ובית שמש. המטרה? להבטיח שאף אדם עם מוגבלות, ילד בסיכון או אזרח ותיק לא יפול בין הכיסאות.

"הילד ישן עם נעליים כדי להיות בכוננות"

חוה קלינמן היא לא אישה שנחה. עם ותק של 30 שנה כעובדת סוציאלית, סמנכ"לית "קרן שילה" ומרצה לחוסן, היא גם אמא לחמישה וסבתא לשלושה. כשבית שמש חוותה את האסון הקשה, חוה לא היססה והוקפצה למילואים בהתנדבות. היא מצאה את עצמה בשלושה מלונות, מול 600 מפונים שהגיעו בבת אחת.

"הגיעו אנשים בלי כלום. בלי בגדים, בלי חפצים, אפילו בלי תעודת זהות," היא משחזרת בשיחה איתנו. "הם היו בהלם מוחלט. בימים הראשונים התמקדנו בהישרדות: מיטה, אוכל, בגד להחלפה. ליווינו אנשים ללוויות של יקיריהם וסיפקנו הסעות. רק אחרי כמה ימים, כשהאבק שקע, התחילה לצוף ההשפעה הרגשית."

באיזה רגעים את נתקלת שם, בין מסדרונות המלון?

"הבירוקרטיה היא אויב אכזרי במצבי טראומה. הייתה אישה אחת שהחזיקה לי את היד ולא הרפתה, פשוט הייתה צריכה מישהו שיוביל אותה בתוך הערפל. אני זוכרת משפחה שהגיעה למלון והילדים היו מבולבלים לגמרי. אחד הילדים שאל אותי: 'אז עכשיו אנחנו פה והטיל לא יגיע אלינו?'. הוא ישן עם נעליים כל הלילה כדי להיות מוכן לבריחה. כל אזעקה במלון היא אירוע קשה לאנשים שראו שהמקלט בבית לא הגן עליהם. היינו צריכים לדובב אותם בכלל לרדת למרחב המוגן."

למרות הכאב, חוה מתעקשת למצוא נקודות של אור. "עשינו מסיבת פורים במלון. היה חשוב לנו להעביר מסר שלמרות הכל - החיים נמשכים. חשוב להתחפש, חשוב לשלוח מנות. זה הניצחון הקטן שלנו. אנחנו בני אדם, וצריך מישהו שיציל את המציל. זה חשוב כדי שנוכל להמשיך לעזור להם."

מהפנסיה לחמ"ל

גם רחל לוין, גמלאית של משרד הרווחה, מצאה את עצמה מחליפה את ספרי הקריאה בתיקי מטופלים. אחרי שנה של "חיי פנסיונרית" טיפוסיים – מפגשים עם חברות וזמן איכות עם המשפחה – היא נקראה לדגל והתייצבה בצוות "נחשון" של מחוז תל אביב.

"כששאלו מי מתנדבת, מיד הצטרפתי," אומרת רחל. "אנחנו עושים סיורים במלונות המפונים, מוודאים שכל זכות ממומשת. אנחנו מוודאים שיש נוכחות של מס רכוש ומשרד הבריאות, בודקים באופן אישי מה הצרכים של כל משפחה. לפעמים זה הכי פרקטי שיש: באחת הרשויות היו משפחות עם ילדים שהיו צריכים עוד מכונות כביסה. המלון לא עמד בעומס, אז דאגנו שתקציב משרד הרווחה יופנה לקניית מכונות עבורם. זה נשמע קטן, אבל עבור אמא במלון – זה עולם ומלואו."

"מי יציל את המציל?"

הקושי הגדול של הנשים הללו הוא הג'יגלינג הבלתי אפשרי בין החזית לבית. "יש לי שני ילדים בני 16 ו-18 שעדיין בבית," מספרת חוה. "אנחנו עושים משמרות כדי שתמיד תהיה נוכחות הורית. גם אצלנו יש טילים, גם לנו יש אזעקות. בסוף יום העבודה, אני חייבת לעשות עיבוד של הדברים. אנחנו בני אדם, וצריך מישהו שיציל את המציל כדי שנוכל להמשיך לעמוד שם בשבילם."

המהלך של משרד הרווחה לא רק מחזק את המפונים, הוא מעניק משמעות חדשה לדור שלם של אנשי מקצוע. "האנשים מגיעים למלון עם הטראומה של המלחמה, אבל הם מביאים איתם גם את התיקים מהבית: בעיות בזוגיות, מחלות, קשיים נפשיים קודמים," מסכמת חוה. "הכל צף במלון. התפקיד שלנו הוא לזהות את זה ולהיות שם כשהם מנסים להיות חזקים בשביל הילדים שלהם, ולפעמים פשוט להגיד להם – מותר לכם גם להישבר."